19. ינואר
האורות נכבו בין רגע, נדלקו, ונכבו שוב, נדו סביב כל יושבי האולם, אלה מוחאים כפיים, ישובים מסביב לבמה המרכזית, תמונת קלוז-אפ של זוג מחייך, מוחא כפיים; סבא זקן, לבוש בקפידה, מוחא כפיים; ותמונה אחרונה – חייל עם כומתה סגולה מחייך חיוך קל, ומוחא כפיים. התרגשות רבה, עוד מתמודד עולה לאולפן, מתרומם מהכיסא שבשורת המתמודדים, ובניגוד לכל היגיון של מתמודד הבא לכבוש את המדינה, זה מתהלך קפוא אל הכיסא מול יורם ארבל, צעדיו מדודים וצווארו מתוח, הוא מתקדם לעבר הבמה, אך איבריו כאילו עומדים במקום, ואז – המנגינה, האורות מתרוצצים שוב באולפן, ולאחריהם – יורם ארבל קורא: “תודה שחזרתם אלינו, אנחנו כאן עם…?”
“ציון עדיקא.”
“ציון עדיקא. אינסטלאטור בן שלושים ושמונה מקרית ארבע. האם דייקתי?”
“כן.”
“ציון, בחור רציני, נראה נחוש לזכות במיליון השקלים…” ניסה ארבל לפזר קצת את מסך הקפאון שבאולפן, אך ציון, כל כולו מביט באיזושהי נקודה במרכז מסך השאלות, עיניו זזות ימינה ושמאלה, בקפידה, מדודות ומתרוצצות במחשבות חדות ומהירות, מרוכז באמונה שלמה שיחזור הביתה עם סכום כסף מספיק גדול כדי לטוס לחופשה שלו עם אשתו והילדה לתאילנד, ועל הדרך להחזיר חובות.
“ציון עדיקא מקרית ארבע. מה תעשה עם הכסף במידה ותזכה?” שאל ארבל.
“אטוס לתאילנד,” קבע נחרצות.
“מדובר פה במיליון שקלים, חביבי!” ארבל הגביר את הטון ובמטרה לצנן מעט את האווירה הוסיף בהומור: “ציון, פה אם זוכים במיליון אפשר להזמין משפחה שלמה לתאילנד. הורים, סבים, סבתות…”
“סבי מת לפני כחודשיים.”
“סליחה. לא התכוונתי. סליחה,” ארבל נראה מחוויר לרגע.
“אפשר להתחיל?” שאל ציון, ורחשוש קל של בת צחוק נשמע בקהל.
“אתם ב‘מי רוצה להיות מיליונר?’ שאלה ראשונה. מוכן?”
“כן.”
“’אחוזת בית’ הלא היא…
א – בת ים.
ב. רחובות”
“תל-אביב,” קטע אותו ציון.
ארבל נראה מעט מבולבל, אך מתעשת בין רגע וקורא: “מאה שקלים! ושאלת המאתיים: רוג’ר ראביט הנו:
א – פיל.”
“ארנב.”
“מאתיים שקלים לציון!” ואחריו הקהל מוחא כפיים.
“שאלת השלוש מאות. אתה מוכן?” שאל, אך לא מצא תשובה בעיניו של ציון. זה תקוע במבטו אל מרכז המסך, עיניו נעות כאילו מדובר במדינאי שגורל של מדינה שלמה נתון בידיו. כפות ידיו כפותות בין רגליו, צווארו כפוף ומתוח, ורק הכיפה הזרוקה מעט הצדה משווה לו מראה ‘זז’ כלשהו.
“ובכן, מי חתום על האמירה: “טוב למות בעד ארצנו?
א – זוהר ארגוב
ב – יוסף…”
“יוסף טרומפלדור.”
ארבל כבר ציפה הפעם שייקטע בהישמעה של התשובה הנכונה, וקרא: “שלוש מאות שקלים לציון! ציון, תמיד אתה כזה מהיר?”
“לא. רק כאן.”
“ציון נראה מתוח, אנחנו לקראת שאלת החמש מאות. מוכן?”.
משלא קיבל תשובה, הבין ארבל כי השלבים האלו קלים מדי עבור ציון.
“והשאלה היא: מי הייתה פועה בתנ”ך?
א – כבשה
ב – הרגה את סיסרא
ג – “
“המיילדת העברייה של פרעה,” ציון משיב.
ארבל כבר שולף לאוטומט: “חמש מאות שקלים לציון! ציון…אמרו לך פעם שאתה בחור מבריק?”
“לא.”
ארבל קלט שעם האיש אין לשחק משחקים, ולכן כרז בקול: “תחנה ראשונה, אלף שקלים. והשאלה הינה: מי שר את השיר “הבא בתור הוא סוס”?”
“נושאי המגבעת.”
“הבנאדם לא נותן לי לדבר!” צחקק ארבל. “האם אתה בטוח בתשובתך ציון? להזכירך יש עוד אפשרויות.”
“בטוח. בטוח מאוד,” הסיר כל ספק.
“אלף שקלים לציון עדיקא!” קרא ארבל בצהלה, והקהל עימו מוחא כפיים. האורות באולם נעים ונדים כמו רחבה של מועדון ריקודים, שתי צעירות נאות מביטות בחיוך אל המצלמה בעת מחיאת הכפיים, ולבסוף התרועה הרמה המחזירה את האולפן אל המוקד: ציון.
“ובכן, לצופים שהצטרפו אלינו זה עתה, אנחנו עם ציון עדיקא, שרברב בן שלושים ושמונה מקרית ארבע…ציון, יש איזה תחום ספציפי שאתה מתמחה בו?”
“לא. שום דבר ספציפי.”
“תנ”ך? ספרות? ספורט.”
“הכול.”
“ספורט?”
“גם.”
“קבוצה אהודה?”
“לא משהו ספציפי. אוהב הכול.”
“האיש יודע מה הוא רוצה!” צהל ארבל, ועימו האורות נעים שוב וארבל מכריז: “אנחנו נמצאים על תחנת האלפיים שקלים. להזכירך, ציון, בכל עת אתה יכול לפרוש ואלף שקלים כבר בידייך. יש לך גם שלושה גלגלי הצלה שלא נראית זקוק להם לעת עתה. מוכן?”
המצלמה עברה לציון שלא החליף תנוחה מהרגע בו נדבק אל הכיסא, ושוב עברה לארבל ששאל את השאלה הבאה: “שים לב ציון, שאלת האלפיים. זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה. ובכן, מיהו דוקטור חובנאל אורבינו?
א – ממציא התרופה לשחפת
ב – נציג פרגוואי באו”ם
ג – דמות מספרו של…”
“דמות מספרו של גבריאל גארסייה מרקס ‘אהבה בימי כולירה’”, קרא ציון בנשימה אחת.
“אתה בטוח?” ארבל שאל, נאמן למסורת התוכנית.
“כן.”
“מאה אחוז?”
“כן.”
“כי אתה יודע, אפשר להגיד א’…ב’…או לשמוע את תשובה ד’…”
“בטוח.”
“אלפיים שקלים לציון!”
ציון לא זע ממקומו.
“ציון. בחור חביב מקרית ארבע שחובב את כל תחומי העניין וגם טוב בהם. ציון – אפשר להיות חבר שלך בפייסבוק?”
“אין לי פייסבוק.”
ארבל צוחק בקול רם ושמח: “גם לי אין יא חביבי!”
“ולשאלת הארבעת-אלפים. ציון, מוכן?”
“כן.”
“ובכן, שים לב. מי מבין הבאים שיחק בהפועל רמת-גן?
א – רונן חרזי
ב – “
“רונן חרזי.”
ארבל חש פתאום לא בנוח. חשש שאולי זו נימת קולו שהסגירה אותו ונראה מעט לחוץ. “ציון אומר רונן חרזי. ציון רוצה אולי לשמוע את שאר התשובות?”
“לא. זה רונן חרזי. מאה אחוז.”
“רק לצורך העניין אני אתן את שאר האפשרויות, ואתה תחליט אוקיי?”
“אוקיי.”
“אז ככה:
ב – שייע פייגנביום.
ג – שלום אביטן.
ד – קלאודיו דיקסטרה.”
“א – רונן חרזי. מאה אחוז.”
“בלי גלגל הצלה?”
“בלי גלגלי הצלה.”
ארבל לקח נשימה עמוקה, החזיר מעט אוויר שמח לריאות וקרא בקול: “ארבעת אלפים שקלים לציון עדיקא. ציון, אתה עילוי!”
“תודה.”
“טוב. האמת שגם אני ידעתי את התשובה. בכל זאת אני מפרשן כבר עשרים ו…” ארבל נתן מבט חטוף בציון המתוח, ונדבק באופי הקורקטי של התחרות. “לא משנה כמה אני מפרשן. משנה פה ציון. ציון, אנחנו עוברים לשאלת השמונת אלפים. מוכן?”
“כן,” אמר, ולראשונה מאז התיישב על כסאו הזיז את ידו, לסדר בהבזק של רגע את הכיפה מחדש על שערותיו החומות הארוכות הזרוקות הצדה ממרכז הקרקפת. “ציון בחור דתי מקרית ארבע. ציון, האם נולדת בקרית ארבע?”
“כן.”
“סתם, מעניין אותי אם אפשר לדעת, איפה שרתת בצבא?”
“בגולני.”
“גולנצ’יק! יש לנו גאון גולנצ’יק באולפן,” קרא בקול, ועימו הקהל מוחא כפיים, ואורות האולם נעים מהר כמעט כמו אישוניו של ציון.
“שאלת השמונת אלפים. מוכן?”
“כן. מוכן.”
“ובכן, זה הולך ככה: על פסטיבל וודסטוק שמעת?”
“כן.”
“היית רוצה להיות שם עכשיו?”
“לא.”
“אההה! היית רוצה להיות בתאילנד, הא?”
“כן.”
“ובכן, בפסטיבל וודסטוק ב-69’ ניגנו עשרות להקות ויוצרים אנונימיים. היו שם ג’ו קוקר. היו שם ג’ניס ג’ופלין וג’ימי הנדריקס. אבל מי עוד היה שם?
א – קאט סטיבנס
ב – סיימון וגורפנקל
ג – להקת ‘נערי וודסטוק העליזים’
ד – “
“התשובה היא ד’.”
ארבל נראה דרוך במקומו. קטעו אותו באמצע. העיף מבט חטוף לעברו של ציון, העיף בחזרה אל המסך, ובטון תקיף אמר: “אני אגיד גם את תשובה ד’…ה’גרייטפול דד.’ ובכן, ציון, ידידי, מהי תשובתך?”
“אמרתי. ד’.”
“שיטת האלימינציה?”
“בדיוק.”
“שמעו. הבחור אמנם אינסטלאטור. הבחור אפילו לא היה בפסטיבל היות והוא עוד לא נולד כשהתקיים הפסטיבל. אבל הבחור פשוט יודע מה שהוא רוצה. שמונת אלפים שקלים לציון עדיקא מקרית ארבע!” עלץ ארבל בקול, והאורות החלו לשוטט ברחבי האולם.
“שמע. הורדת לי אבן מהלב,” התוודה בפניו ארבל.
ציון לא השיב. ארבל נבוך, שוב, אך מתעשת במהרה: “עם מי באת לפה, ציון?”
“עם אשתי והילדה.”
“בואו נראה את הקטנה של ציון,” קרא בקול, ואל המסך קרנו אישה חייכנית עם מטפחת סגולה ורודה על ראשה, אוחזת בשתי ידיה בילדה קטנה כבת שלוש-ארבע.
“בת כמה הילדה, ציון?”
“ארבע.”
“ומה היא משחקת? טריוויה?”
“לא. משחקת בבארבי בעיקר.”
“ובכן צופים וצופות יקרים, אתם כאן ב’מי רוצה להיות מיליונר?’, אני יורם ארבל, ואיתי עילוי בשם ציון שנחוש לקחת את המיליון. ציון הגיע עד לסכום של שמונת אלפים שקלים, והוא קרוב מרחק שאלה אחת משישה עשר אלף שקלים. ציון, אתה יודע – “ פנה אליו, והפנה את מבטו ממצלמת האולפן אל המתמודד הצנוע שממולו. לבוש בג’ינס פשוט וחולצת פלנל עם ריבועים ורודים-שחורים. בהחלט לא לבוש בהוד או הדר, בהחלט אחד שצריך את המיליון הזה כמו אוויר לנשימה.
“ובכן ציון, אתה יודע, שישה עשר אלף שקלים זה סכום יפה. לך, לאשתך ולילדה למשך חודש בתאילנד, למיטב ידיעתי. האם אתה מוכן לזה נפשית?”
“מוכן. מקווה,” לראשונה הטיל ספק בהחלטותיו.
“הוא מקווה. שמעתם?” עלץ ארבל. “הוא מקווה, אבל אני בטוח! שאלת השישה עשר אלף שקלים, והיא הולכת כך…” האורות חשכו, ורק נורה אחת מעירה את ארבל מול ציון.
“מי היה הרמטכ”ל השלישי בצה”ל?” – שאל, והגניב מבט לעברו של ציון, שלראשונה נראה נד ממקומו, נבהל לרגע.
“א – משה דיין” – העיניים של ארבל ניתקות מהמסך ומביטות בציון. נדמה שאחד יודע את התשובה, והשני עדיין לא.
“ב – יגאל ידין
ג – חיים לסקוב
ד- “ וכאן הטעים את המילה ‘דל”ת’, מרגיש לראשונה במשחק שבידיו שאלה ללא תשובה. “דל”ת – מרדכי מכלף.”
“ד, מרדכי מכלף,” שוב ציון חזר לנחרצותו.
“בטוח?”
“כן.”
“לא. כי לרגע נראית לי מהסס…”
“בטוח.”
“חבר’ה, הבחור הוא גולנצ’יק. הוא יודע מה זה צה”ל. הוא עבר עשרות תדריכים על מורשות קרב. אני חייב להכריז חגיגית: שישה עשר אלף שקלים לציון עדיקא מקרית ארבע!”
ציון נראה קצת מתרגש. את ידיו המזיעות שפשף במכנסי הג’ינס, ולקול מחיאות הכפיים נע ונד קדימה עם הכיסא, כמו מתפלל הקורא תפילת שמונה-עשרה, ואולי הוא באמת נושא תפילה לאלוהים.
“הגענו לתחנת המילוט של שלושים ושניים אלף השקלים. במידה ואתה צולח אותה, יישאר בידך הסכום הזה בכל מקרה. להזכירך, יש בידך עוד שלושה גלגלי הצלה שלא ניצלת. ואני יודע, אתה לא אוהב להתברבר בשטויות. נכון?”
“נכון.”
“והשאלה הולכת כך – “ אמר ובלחש החל לקרוא, כאילו להדגיש את מידת הקושי של השאלה והמעמד אליו הם הגיעו. “והשאלה היא: מיהי לואיז צ’יקונה?
א – צ’יצ’ולינה
ב – גיבורת הספר ‘למי צלצלו הפעמונים?’
ג – “ ארבל, העתיק את מבטו מהמסך, וראה להפתעתו ציון קצת אחר – ציון שאין לו מושג מהי התשובה. לאחר גניבת המבט המשיך בשאלה: “ – הזמרת מדונה.
ד – כוכבת אופרת סבון ארגנטינאית.”
לראשונה ארבל יכול היה להשלים משפט. הוא בחן את ציון, וראה שזה לא יודע את התשובה. ברקע, החלה לתקתק נגינת השעון הנוקף את השניות לאחור.
“רוצה אולי גלגל הצלה?”
“כן.”
“איזה?”
“הקהל. אבל רק מי שיודע בוודאות שיענה. בבקשה.”
“ובכן חבריי היקרים בקהל, ציון רוצה לטוס לתאילנד, ומבקש שרק מי שיודע את התשובה בוודאות שילחץ על התשובה. מיד ייפתחו הזמזמים ותוכלו לבחור את בחירתכם.”
באולפן האור עומעם, התאורה השקיפה אך ורק על הקהל המלחשש ברחשושים וחצאי מילים. תמונה אחת של המצלמה קולטת נערה בלונדינית כבת שש-עשרה לוחצת על הזמזם בוודאות גמורה. תמונה נוספת מציגה קשישה ממשוקפת כבת שמונים מביטה לעבר חלל לא ברור באולפן. ותמונה שלישית מציגה זוג נשוי מתווכח.
“תמה ההצבעה, והנה התוצאות,” קרא ארבל. “חמישים ושלושה אחוזים חושבים שזו מדונה. עשרים ושבעה חושבים שזו צ’יצ’ולינה. למי אתה מאמין, ציון.”
“אני חשבתי שזו מדונה, אבל לא הייתי בטוח ולא רציתי להנחות מראש את הקהל. אני בוחר במדונה.”
“להזכירך ציון,” שוב תלה בו ארבל עיניים רציניות, גופו מתוח וגאה, ועניבתו האדמדמה בולטת מתמיד “להזכירך, הנפילה יכולה להיות גדולה. לאלף שקלים בלבד. והקהל לא נתן פה תשובה ברורה. חמישים ושלושה אחוזים, אתה יודע…זה גבולי. יש לך עוד שני גלגלי הצלה. במה תבחר.”
“מדונה.”
“את השיר ‘לה-איסלה בוניטה’ אתה מכיר?” חייך ארבל, וציון כמו כולם כבר ידע את התשובה.
“גדלתי עליו,” הודה ציון.
“ובכן, אתה יודע, בתאילנד יש יופי של איים.”
ארבל חייך והושיט יד ללחוץ את ידו של ציון שמרגע לרגע נראה יותר ויותר משוחרר: “שלושים ושניים אלף שקלים לציון עדיקא מקרית ארבע!”
ציון נראה מחייך, לראשונה.
“חביבי. טיול לתאילנד הבטחת בזה הרגע. יש לך סכום שיספיק גם לשלושה חודשים בתאילנד.”
ציון מחייך, נבוך. שמח ונבוך.
“אוהב את מדונה?”
“בטח. הגדולה מכולן.”
“הנה, הוא מדבר!” עלץ.
“והנה שאלת שישים וארבעת אלף השקלים, והיא הולכת ככה…אתה מוכן?”
ציון מגניב מבט לעבר ארבל, ידיו אוחזות בידיות הכיסא, כבר לא דבוקות בזיעה אל הג’ינס, ומבטו חוזר לעבר מסך המשחק.
“בשנת 1889 נחתם ‘הסכם אוצ’ילי’ בין איטליה למדינה נוספת. מי זאת המדינה הנוספת?
א – אתיופיה
ב- פורטוגל
ג- “ – כאן שלח ארבל מבט חד לעבר ציון, והמשיך בשאלה, יודע ששוב לציון אין תשובה ביד
“ג- אנגולה
ד – מיאנמר.”
צליל הסאונד באולפן הכריז על מתח. שוב ציון לא יודע דבר. הפעם נדמה שאין לו גם מושג קלוש, בניגוד לשאלה על מדונה. הוא נראה נע ונד בעצבנות על כיסאו, מגרד את הכיפה על ראשו, מקמט את זווית עינו, לחשוב. ארבל נחלץ לעזרתו. “ציון ידידי, תרצה להשתמש בגלגל נוסף?”
“כן. חבר שלי מהעבודה.”
“אברהם משה?”
“כן. יש לי תחושה שהוא יידע את התשובה.”
“שרברב גם כן.”
“אכן כן.”
“ובכן צופים וצופות יקרים, אנו נמצאים על תחנת השישים וארבעה אלפי השקלים שציון השרברב מקרית ארבע שואף להגיע אליהם. יש בידיו כבר שלושים ושניים אלף שקלים. אין לו מה להפסיד. והנה החיוג מועבר לאברהם משה, חבר של ציון מהעבודה.
לצלצול הטלפון עונה אברהם: “הלו?”
“שלום לך אברהם, כאן יורם ארבל מ-’מי רוצה להיות מיליונר?’”
“אווו! אהלן יורם!”
“ובכן, לציון חברך יש שאלה להפנות אלייך, ויש לכם שלושים שניות לענות עליה, מ-עתה!”
“היי אברהם, השאלה היא בין מי למי נחתם הסכם אוצ’ילי?”
“נו, זה ההסכם שלנו עם איטליה.”
“אתיופיה?”
“כן!”
“אתיופיה,” ציון הפנה את התשובה לארבל ששאל בשם ציון את אברהם: “אברהם יש לך עוד עשר שניות לשמוע עוד אפשרויות. האם אתה בטוח?”
“נו, כן. אתיופיה. מאה אחוז. במאי 1889.”
“אתיופיה, תשובה א’.”
“אין לך מה להפסיד?” הוסיף ארבל.
“אין.” חייך ציון.
“גבירותיי ורבותיי, ציון עדיקא זכה ברגע זה בשישים וארבעה אלפי שקלים!”
מנגינת התוכנית ניגנה באולפן, וארבל התעניין: “ציון, יש לך כמה מילות תודה לאברהם במקרה?”
“אברהם חולה עלייך!”
“הוא יבוא איתך לתאילנד?”
“הוא יבוא. בטח יבוא. יבואו הוא אשתו, הילד, הילדה, התינוקת. כולם יבואו.”
“אז קדימה, אל שאלת המאה-עשרים וחמישה אלף השקלים, והיא הולכת כך: – “
מצלמות האולפן עברו לצלם בקלוז אפ – פעם את ארבל, ופעם את ציון, וברקע – הנגינה מכריזה על המתח.
“כרגע חוויתי אינוורסיה. מאיזו תחום לקוח המושג?
א – “
ארבל לא הצליח להשלים משפט, ומיד ציון קטע אותו עם התשובה: “מטאורולוגיה.”
ארבל זקף מיד מבט מתוח, מרגיש לפתע שהמאה עשרים וחמשת אלף השקלים האלה הם בעצם של ציון הגולנצ’יק האהוב עליו כל כך. הוא לא היה רוצה שייפול, ומצד שני הוא בעצמו לא יודע את התשובה. “ציון, ברשותך אני אקריא את התשובות.”
“אין בעיה. מטאורולוגיה. מאה אחוז.”
“אוקיי, אבל בכל זאת, למען מאות אלפי הצופים בנו עתה.
א – פיזיקה
ב – אופטיקה
ג – מטאורולוגיה – “
“מאה אחוז. מטאורולוגיה.”
“ד – גיאולוגיה.”
“גימ”ל – מטאורולוגיה.”
“טעות בשאלה הזו מורידה אותך לשלושים ושניים אלף שקלים.”
“שתוריד!”
“בלי אברהם, בלי המשפחה שלו, רק אתה, האישה והילדה…”
“אין בעיה. מטאורולוגיה.”
“מאה אחוז?”
“מאה אחוז!”
“רבותיי ורבותיי, יש לנו גאון בתוכנית! מאה עשרים וחמישה אלף שקלים לציון עדיקא מקרית ארבע!”
ציון צחקק, גופו כבר משוחרר לחלוטין, רפוי, רגוע, את שלו הוא כבר עשה מבחינתו, כל גרוש נוסף רק יכול להתקבל בברכה.
“כבודו היה מטאורולוג לפני שנהיה שרברב?”
ציון הרים כמעה את ראשו בצחקוק גאה, כל כולו שיניים צחורות הצוחקות אל העולם.
“לא. כי אני לא בטוח שהרבה במדינה יודעים את התשובה…”
“יודעים, יודעים. בטח יודעים. רק אתמול דיברו על זה בתחזית של ערוץ 10.”
“ותוכל להסביר לנו מה זה בקצרה?”
“כן. זה כאשר הטמפרטורה עולה ככל שעולים בגובה ההר. דיברו על זה אתמול בנוגע לאלפים בשווייץ.”
“מה יש לומר? כל הכבוד! מאה עשרים וחמישה אלף שקלים!”
נגינת הניצחון כבר נשמעת ברקע. “ועתה לתחנת המאתיים וחמישים אלף.”
המצלמה בקלוז אפ על ארבל. “ציון, האמנת שתגיע כל-כך רחוק?”
“איפה, מה פתאום? הייתי בטוח שתשאל אותי מי כתב את פינוקיו כבר בשאלה הראשונה ומיד אני אפול.”
“מי בעצם כתב את פינוקיו?”
“אין לי מושג. מזל שלא שאלת.” חשף לעבר המנחה חיוך מאושר של מי שהרוויח את מה שבמציאות האמיתית לוקח לו להרוויח חמש שנים.
ארבל צחק, וקרא: “חביבי, למזלך השאלה הבאה לא מדברת על פינוקיו. היא גם לא מדברת על ספרות. היא מדברת על עולם האמנות. ובכן זה הולך ככה: מי צייר את היצירה: ‘שיעור האנטומיה של דוקטור טולפ?’”
א – אדגר דגה
ב – רמברנדט
ג – ואן דייק
ד – קארבג’יו
ארבל נמתח לאחור, והמצלמה עברה לצלם את ציון מפשפש בזיפים הקצרים שעל לחייו, תוהה, חושב, עובר לישיבת בה רגל משוכלת על גבי רגל. ארבל נחלץ לעזרתו: “יש חדשות לצופינו בחברון?”
“יש לי התלבטות בין שניים. אני לא בטוח, אבל שווה לי לנסות את גלגל חמישים-חמישים.”
“חמישים-חמישים?” ארבל חזר לתלות בו מבט, עד כמה רחוק יגיע השרברב.
“כן.”
המחשב השמיט שתי תשובות ועימו צליל מלווה. התשובות שנותרו הן ב’ ו-ד’.
“תחליט חביבי. יש לך או קראבג’יו או…”
“רמברנדט. מאה אחוז.”
“זה שלל את ההתלבטות שלך?”
“כן. אני בטוח שזה רמברנדט.”
“אתה יודע. נפילה שלך היא נפילה כואבת. אתה כעת על מאה עשרים וחמישה אלף שקלים…”
“רמברנדט. אין לי ספק.”
“שמעו. אני חשבתי ששרברבים טובים בצינורות, בידיים טובות, בדפיקת מסמר לקיר…”
“טעית.”
“ובגדול! גבירותיי ורבותיי, ציון עדיקא, מאתיים וחמישים אלף שקלים!”
הקהל מוחא כפיים. קלוז אפ על האישה מחזיקה את ידי הבת ומוחאת ביחד איתה כפיים כשזאת רכונה על ברכיה. היא קולטת את המצלמה משקיפה עליה, ושולחת נשיקות לעבר עם ישראל כולו.
“הנה, אנחנו בתחנת החמש מאות אלף שקלים. וואחד סכום, הא?”
“מה אני אגיד לך יורם, אני את שלי כבר עשיתי, אבל כל תחנה שעוברת התיאבון רק גובר.”
“חביבי, תיאבון זה דבר בריא. תיאבון זה בריא. ותיאבון יש לו לבחור!”
הקהל שוב מוחא כפיים, וצליל המתח קוטע אותו בין רגע ועובר ליורם.
“שאלה הבאה, חמש מאות אלף שקלים, תחנה אחת בלבד מהמיליון. והשאלה היא: לאתרג, מה פירוש הביטוי?
א – לעטוף את האתרוג במצנפת הבד
ב – לאתגר אדם קשה יכולת
ג – להגן על מישהו בכל מחיר
ד – לקלקל אתר השמור בזכות”
“יורם, אני יודע את התשובה.”
“אתה יודע את התשובה?”
“כן.”
יורם מביט במסך ומיד מביט שוב בציון.
“לאתרג זה להגן על מישהו בכל מחיר. כפי שהתקשורת מגנה על פוליטיקאים לעתים.”
“וגם את זה ראית בערוץ 10?”
“לא. זה אני זוכר שאמנון אברמוביץ’ אמר פעם.”
“אז התשובה היא…?”
“גימ”ל.”
“גימ”ל?”
“כן.”
“בטוח.”
“טעות שלך ו…”
“חלאס יורם אני לא בנוי לזה. תן תשובה.”
“יש לו חמש מאות אלף שקלים!” קרא יורם בקול, ונדמה היה כי האולפן עומד מלכת. אם היה זה משחק כדורגל בוודאי הקהל כבר היה פורץ למגרש.
“זה התחיל מטיול לתאילנד, משפחה, אישה, ילדה, עבר לחבר אברהם שיצטרף בעזרת השם, ועתה מה?”
“תן לי מיליון שקלים ואני רק מהריבית בבנק חי כמו מלך בתאילנד.”
“כל החיים בתאילנד?”
“עם האישה, הילדה, ובעזרת השם יבואו עוד ילדים. כשיהיה כסף יבואו עוד.”
“ולא תבוא לבקר אותנו בארץ?”
“בטח אבקר. אבל אחיה בתאילנד. כמו מלך.”
“וקרית ארבע? והעסק? והחבר’ה בגולני?”
“בשביל החבר’ה בגדוד אני מוכן לעשות עשרים ושמונה יום מדי שנה. מדי שנה אחגוג איתם מילואים. ועם המיליון שקלים גם אקנה לנו מצעים לישון בהם בלילות, אשלם על משלוחים של פיצה בלילות, וגם אקנה לכולם ממתקים בשק”ם ומתנות לכבוד הולדת הבן, בת מצווה של הבת…הכול אני אתן!”
“הרבה כסף זה מיליון שקל…”
“בטח. במיליון שקל אני בתאילנד, עושה מדי פעם מילואים, וגם עוזר לאחי עם החנות שווארמה במרכז המסחרי…”
“טוב, הוא בטח לא ירצה שיידעו שהוא בצרות…”
“צודק. אבל אני אעזור לו.”
“אחחח…מיליון שקלים…”
“כן. גם לאחותי. יש לה המופיליה. מאז ומתמיד חייתה כמו בובת חרסינה שאסור לשרוט אותה. מסכנה. אצ’פר אותה גם. אקנה לה חבילת שייט לטוסקנה.”
“בטוסקנה אין ים.”
“צודק. לגנואה. אקנה לה חבילת שייט לגנואה.”
“שנחזור למשחק?”
“כן. בטח,” הפסיק ציון את ההפלגה בדמיון, כבר נראה מתרומם מכיסאו ומצביע לעבר אשתו, כאילו דרכה הוא מוסר את כל הונו לכל מכריו ואהוביו שבעם ישראל.
“ושאלת המיליון – “ ארבל מרים את הקול, גם הוא לא כל-כך בטוח שהוא עומד במתח, אוטוטו מתחיל להזיע. “אני קונה עתה וודקה קפואה בחמישים וחמישה הריבניה ויושב על גדות נהר הוורסקלה. היכן אני בעצם נמצא?
א – ליטא.”
“ליטא!”
“ציון, האמת היא שאין לי בעצמי מושג מה התשובה, אבל בוא נמשיך עם כל התשובות.”
“אין טעם. התשובה היא ליטא. מאה אחוז.”
“ציון. יש בארץ אלפים של לטבים, או אוקראינים, או ביילרוסים שחושבים אחרת.”
“אין טעם. ליטא. סופי.”
“טוב. אני רק אמלא את חובתי –
ב – אוקראינה
ג – לטביה
ד – ביילרוס.”
“ליטא. סופי.”
“זו יכולה להיות נפילה קשה, ציון. אתה יכול לזכות במיליון, אתה יכול ליפול בגדול עם שלושים ושניים אלף שקלים בלבד, ואתה יכול כמו גדול לפרוש עם חמש מאות אלף שקל. זה המון כסף.”
“אין טעם. אתה מנסה לשטות בי. ליטא. סופי.”
“ואם אני אגיד לך שזו אוקראינה.”
“שטויות במיץ. ליטא. מיליון אחוז.”
“כמו המיליון שכבר אצלך בכיס.”
“צודק. מיליארד אחוז!”
“ליטא?”
“כן.”
“אין דרך חזרה.”
“נו יאללה חלאס, יורם, הרגת אותי, תן לפרוש בשקט.”
“ליטא – סופי?”
“ליטא, סופי.”
צליל של טעות נשמע באולפן
“מה?” קרא ציון בבהלה. “מה קרה?”
“הלך חמורו!” קרא ארבל. “הלך חמורו! הגולנצ’יק שלנו כבר היה עם חמש מאות אלף שקלים, ונפל. נפל בגדול…”
“מה קרה? זה ליטא. אני בטוח שזו ליטא.”
“הוא ידע על רמברנדט, הוא ידע היכן שיחק רונן חרזי, הוא ידע באמצעות חבר שלו על הסכם איטלקי אתיופי מהמאה התשע-עשרה. אבל עם כל הצער שבדבר, אם רק היה נולד באוקראינה סביר להניח שהיו לו עכשיו מיליון שקלים ביד.”
“אוקראינה? מה פתאום אוקראינה? זו ליטא.”
“בליטא זה אירו ליטאי, ציון. הייתי שם רק לפני שנה וחצי. זה לא ליטא. זו אוקראינה. ציון, אין עזרה לאח עם השאוורמה, לאחות עם ההמופיליה, עם המתנות לחבר’ה בגדוד. ציון, תיאלץ להסתפק בשלושים ושניים אלף שקלים בלבד.”
“מה פתאום!” החל לזעוק, קם מהכיסא ודרש את המפיק. בינתיים הודיע ארבל על סיום התוכנית, וכתוביות אנשי הצוות החלו לרצד על המרקע. “זו שחיתות!” קרא בזעם והמצלמות כבר לא משדרות דבר. “אני הייתי כבר עם חמש מאות אלף שקלים! אני דורש שתחזירו לי אותם. אני דורש וועדה שתחקור היטב את מה שקרה פה. שיידעו כל דור ודור במדינת ישראל מה קרה בדיוק ב-22 לדצמבר 2009. שיידעו כולם איזו תוכנית שערורייתית זו. ואתה – “ פנה אל ארבל. “אתה, אני אתפוס אותך,” החל להתקדם לעבר ארבל, אך עליו מיד עטו שני שומרי ראש, ועוד חמישה מאבטחים החלו לגרור את ציון מחוץ לאולפן. “אני דורש וועדת חקירה! זה ביזיון מה שהלך פה היום! ביזיון!” נראה היה שאוטוטו הוא מאבד את שפיותו, אשתו מחבקת בפינת הבמה את בתם שהחלה לבכות, דמעותיה זולגות רק מלראות את אביה נאבק מול עשרה מאבטחים שעוצרים את זעם כפיו כנגד התוכנית, והוא נגרר החוצה, וגם ניידת משטרה מגיעה לאזור, והבת, והאישה, מייבבות בבכי, והאישה אף קוראת לו מבעד לכל האנשים שהקיפו אותה ואותו: “ציון. עזוב. זכינו בשלושים ושניים אלף שקלים. בוא. בשקט. ניקח את הכסף. נטוס לתאילנד. כפי שהבטחת.” אך זה, ציון, לא נענה לדרישותיה, והחל מתאבק עם עשרה מאבטחים, מנסה בכל כוחו להגן על כבודו שנרמס בין רגע, אך אף אחד כבר לא שועה לעברו, תהילתו חלפה, התוכנית הסתיימה לפני דקות אחדות, וכל צוות ההפקה כבר עזב את האולם, וגם יורם ארבל, שאפילו ניסה ללכת לקראתו, וניסה לרמוז לו כשראה שהאיש טועה, אך ציון היה עיקש, והיה משוכנע שהוא צודק, אך הוא טעה, ועתה הוא נאבק מול ממסד שלם, מול עובדות מוצקות. מול מטבע אוקראיני מזוהם. וניידת משטרה שחיכתה לו בחוץ אוספת אותו פנימה, אוזקת את ידיו, ורק אשתו קוראת מרחוק: “ציון! ציון! תירגע! בוא נעבור את זה בשלום!” ומשהוא שומע את אשתו, ורואה את בתו בוכה ושוטר חוסם את דרכה אליו, זיק של טירוף ניצת בו בין רגע, והוא מנסה לשלוף את האקדח של השוטר שאזק את ידיו, אך האקדח נופל לרצפה, ומאית השנייה לאחר מכן מיד מתלווה לכך אגרוף חזק היישר אל פרצופו, והוא מתחיל לדמם, ומאבד את ההכרה, והניידת אוספת אותו פנימה, לתא המעצר, ואשתו דופקת על החלון, שיראה אותה, שיקשיב לה ולא יעשה שטויות, אך הוא מעולף ומדמם בניידת, וכבר עורך דין מחכה לו בכניסה לתא המעצר, שם, כשהוא מתעורר, הוא מואשם בתקיפה וניסיון שימוש באקדח נגד שוטר, ובתא המעצר הוא פוגש אחד שמואשם בבעילת קטינים ואב שניסה לדקור את חמותו, והוא לא יודע על מה לדבר איתם, ומפחד שיפגעו בו, ורק חושב על זה שאילולא התוכנית הארורה הוא יכול היה כבר להיות בפגישה שקבע אצל משפחת עזני ברחוב הברוש 6 כניסה ג’, אבל במקום זה הוא הסתבך בפלילי עם שוטרים, וכשהשותף לחדר, האב שניסה להרוג את חמותו, מבקש ממנו שירים לו את העיתון שנפל לו מהקומה השנייה של מיטת הקומתיים עליה הם ישנים, וציון מסרב, למה מה קרה? הרגע הוא כמעט היה בתאילנד, איך הוא הגיע לשפל שכזה, ואומר לבחור בתא: “תמצוץ לי!”, וזה יוצא לו עשן מהאוזניים, וקורא כמו קומקום חשמלי שהרגע רתח: “מה אמרת?” – “תמצוץ לי! למה יש לך בעיה עם זה?” ומיד הוא חוטף עוד בוקס, היישר ללחי השנייה שעוד הייתה יבשה יחסית מהמכות שחטף אתמול, ואיכשהו הוא מחזיר אגרוף בחזרה, ומובהל בסערה על ידי סוהר אל צינוק, שם אומרים לו שהוא ישהה עד שיירגע, ואז, כשארבע קירות תוחמים אותו בתוך ארבע מטר על מטר של ריחות צואה ושתן, והיכולות שלו לנוע על הכיסא באולפן כבר היו רבות יותר מאשר המרחב שהותירו לו בצינוק, אז החל להסתכל לאחור, להירגע, לראות מה עבר עליו בעצם ביום אחד, כיצד נפל אל תהום הנשייה כל כך מהר, שבמקום שיכתבו בעיתון על השרברב שזכה במיליון, כתוב על מתנחל מחברון שניסה להרוג שוטר ועתה הוא כלוא בכלא מעשיהו תחת עיניהן הבוחנות של ארבעה סוהרים, וכתב אישום כבד מחכה לו ביציאה מהצינוק, ועורכי דין אפילו לא רוצים להתעסק עם התיק שלו – הכול צולם במצלמה חובבנית של אחד מהצופים באולפן, ומה כבר יוכל לטעון להגנתו? שכגודל ההצלחה שצבר כך הייתה הנפילה?
ואז, כשיחליט לתת לחמישה ימים לעבור (עם לחם יבש, קוטג’ חמוץ, אשל מקולקל ומים מלוחים) יגיע למסקנה שהכי טוב יהיה אם יבנה את הכול מחדש, ורק יבקש לצאת לחופשי ולפגוש בבתו הקטנה ולהגיד לה שאבא בסדר, לא קרה שום דבר משמעותי, ולשבת לידה, לשחק איתה, להשתעשע, להיות אבא טוב ואוהב, ובסופו של יום, כרגיל, להקריא לה סיפור לפני השינה, אולי את פינוקיו, שיוכל לדעת מיהו הכותב, כפי שלא ידע בתוכנית, ואז, כשהקטנה כבר תהיה עם אצבע בפה, רדומה מעונג קולו הערב, הוא ילך אל המטבח להכין קפה, ויידע: מה שבא בקלות – הולך בקלות. ורק יזכור כיצד חיזר אחר אשתו במשך שש שנים, והנה, היא איתו, באה בקושי אחר חיזוריו, והרי היא לא בורחת ממנו, ונשארת איתו גם ברגעיו הקשים, להרבה זמן, אולי אפילו לתמיד, מחבקת אותו מאחור ומעודדת אותו שהכול בסדר, ותהילת עולם באה והולכת, אך עקרונותיו של בן אדם לעולם יישארו, והוא יתהה בלבו למה כל כך היה לו עקרוני לזכות במיליון ולא להסתפק בחמש מאות.
וכשכל כולו יחלים מפצע החרטה, וישראל תשכח מי זה ציון עדיקא, ישובו גם לקוחות לצלצל אליו שיפתח סתימה וישחרר צנרת, ואחרי ארבע שנים כאלה יחסוך כסף, לו, לאשתו, לילדה בת השמונה ולתינוק הקטן בן השנתיים שנולד במזל, וביחד ייסעו לתאילנד – לא לחודש – אלא לשלושה חודשים! כולל לאוס וויאטנם!
ובמטוס, אשתו תזכיר לו שוב: “מה שבא בקלות, הולך בקלות.”
וביחד הם יצפו בסרט במטוס, והוא כמו שהיה לאורך כל חייו, רק יתרכז בשמות השחקנים, המקומות, הערים, האישים החשובים… כי לך תדע, אולי ייצא לו שוב להתחרות בתוכנית.
או שלא.
