בקבוק של קוקה קולה

אתמול הגיע מכתב מיענקל׳ה. חמישים וחמש שנה היא לא ראתה אותו, והנה, אתמול, משומקום הוא צץ עם מכתב באנגלית: ״שמי יענקל׳ה, ברחתי מגרמניה אחרי המלחמה. אני מפזר את תפילותיי בתוך מאות בקבוקים של קוקה קולה – אני מאוד אוהב קוקה קולה. אם מכתב זה יגיע לידייך, דעי שזהו גורל ואך ורק גורל. אני חי כבר שנה בניו יורק, הצלחתי להתברג לתפקיד נכבד בוול סטריט, בבורסה. יש לי חלום להקים בית חם ומשפחה על כל ההריסות שהותירו הנאצים ימח שמם וזכרם, ואם את מתחברת למה שאני כותב, אנא התקשרי.״

היא התקשרה מיד עם קריאת ההודעה. זה הדהים אותה, שהוא לא שכח אותה. נכון, הוא שולח מכתבים בתוך בקבוקים מחוף אל חוף, אבל הנה - זה הגיע עד אליה, ישר לתוך הלב מאבן שהצליחה לטפח עם השנים.

ופתאום הלב חטף איזה זֶץ מעורר, כאילו שוקר חשמלי נגע בו. אני מתגעגעת אליו, חשבה לעצמה. מתי לאחרונה בכלל חשתי ככה? עם דוד?! השלומפר הזה שלא יודע לדפוק מסמר בקיר, ודברים נופלים לו מהידיים כאילו יש בהם חורים? אני מתגעגעת ליענקל׳ה, אל החיבוק החם שלו, החיוך ההססני והעדין, כיאה למי שראה זוועות אמיתיות במלחמה, לא כמוה, נולדה ב-1946, אחרי שהוריה שניצלו בנס, ודווקא בנם היחיד שנפטר מחצבת לא שרד, מותיר אותם עם רצון עז להמשיך את השושלת, על אפו ועל חמתו של היטלר.

איך טיילה איתו במנהטן כשהגיעה עד אליו, איך לקח אותה לראות את העיר, ישבו לאכול במסעדות עם עיצוב יפהפה ואוכל טעים, לימד אותה על מאכלים שלא ראתה כמותם מעולם - מאכלים מכל הגלובוס, ואיך שטו לראות את פסל החירות ושם גם התנשקו.

זה היה כל כך כיף, חשבה לעצמה. היו לי אז חיים!

״תראי - ביד אחת היא מריעה לנו, וביד השנייה מחזיקה את הספר שיום אחד תכתבי עליי ועלייך,״ חייך אליה בהצביעו על הפסל. היא כל כך שמחה וכל כך אהבה את ההומור שלו; וכמובן - את האמונה שלו בה. לא כמו ההשפלות שספגה בבית. אביה רדה בה בכל הזדמנות אפשרית, אימה חלתה בסרטן המעי הגס כשרק הייתה בת 6, הלכה לעולמה הרבה לפני שאנשים טובים צריכים להיפרד מהעולם הזה, מותירה אותה להתמודד מול האבא השיכור.

״קחי ממני את החזירה הזו!״ צעק לעבר אשתו החדשה כל כך הרבה פעמים.

ברטה בכתה ובכתה, אבל לא היה לה למי לפנות. היא קיוותה שאולי פשוט הוא ימות, ואז רשמית היא תהיה אדונית לעצמה, אפילו שעל כל אלה הביעה תפילה כשהיא רק בת עשר. אבל הוא לא התכוון לרגע אחד להיפרד מהעולם, ממרר את חייה ואפילו לא מתחרט על זה.

ביום הולדתה ה-14 היא שמה לו רעל עכברים במרק. היא לא חשבה שהוא ימות מזה - אבל הוא מת.

היא לא סיפרה מעולם שהוא מת בגללה, וגם המשטרה בחקירתה לא עלתה על האפשרות.

היא ויענקל׳ה התנשקו הרבה, גם על האמפייר סטייט וגם סתם ככה ברחוב. העיר הייתה סואנת ותוססת, יענקל׳ה קנה לה מלא מתנות והודיע לה שהיא האישה הכי יפה שהוא ראה בחיים. לא רק הוא חשב את זה. עוד הרבה חשבו את זה במהלך חייה. אבל היא לא עשתה עם זה משהו מיוחד. וגם תמיד חשבה שיש לה פרצוף של חזירה, כמו שאבא שלה קרא לה.

לקראת סוף החופשה, גילתה שליענקל׳ה יש מישהי שתבוא אליו מבוסטון, כנראה בחורה אחרת שענתה לו למכתב בבקבוק; ולמעשה - לפניה גם הייתה לו מישהי, ואולי באו אליו מכל קצוות העולם, אחת באה אליו מסיציליה, עליה דווקא כן סיפר, ומבין השורות ברטה התרשמה שהוא לא התחבר אליה מבחינה פיזית.

תשעה חודשים לאחר מכן נולדה לה תמרה. נולדה להם. אבל הוא כבר לא היה שם. הוא היה בבוסטון, ואולי אחר כך עם מישהי שבאה עד אליו מאתונה, ואולי אולי, באו אליו חמישים בחורות, נופלות בקסם של איש העולם הגדול. שמפזר בקבוקי קוקה קולה כל פעם שהוא מסיים לשתות.

ואולי היא הפראיירית היחידה שנפלה ברשת של צעיר אמריקאי חדש?

אף אחד לא יודע. גם לא דוד הקלוצמח. אבל אחרי מפח הנפש שספגה מיענקל׳ה, היא האמינה שאם תיפרד מדוד, היא תיאלץ אולי להיפרד מכל היקום הזה בו היא נאלצת לחיות. כל כך כעסה על יענקל׳ה, ועם זאת ידעה שהיא אוהבת אותו אהבת נצח, ורק ייחלה ליום בו יספר לה שהוא רוצה רק אותה, שאין לו אף אחת. גם לא אחת קרובה יותר גיאוגרפית, גם לא סטודנטית בהרווארד, או השכנה ממול. אף אחת, רק ברטה תתקיים אצלו בלב.

והנה - זה קורה. עכשיו. הוא התפכח. הבין שהיא ואך ורק היא צריכה להיות האישה שלו.

ובעצם - מתי הוא כתב את המכתב? הכרתה כאילו חזרה אליה.

מתי היה זה היום בו התהלכה על חוף הים, מהרהרת בהצעת הנישואין של דוד, יודעת שהוא לא הגבר הנכון בשבילה, ואז, דווקא אז, רצה הגורל והפגיש לה את יענקל׳ה בתוך בקבוק של קוקה קולה, הממזר השרמנטי הזה?

לא יודעת מתי זה היה, הודתה בינה לבין עצמה. ככה זה אנשים מבוגרים, מספרים שהיום יום שני, ועכשיו בכלל יום שבת; מספרים להם שהיום פורים, והם כבר תכננו לאכול סופגניות.

היא התקשרה לטלפון שהשאיר בפתקית, אבל לא היה מענה.

היא ראתה את הכתובת בה הציע להיפגש - סנטרל פארק על קו רחוב 81, והחליטה שפשוט היא תגיע לשם.

אחר כך התקשרה לסוכנת הנסיעות שלה, דליה פיכמן, וביקשה לרכוש את הכרטיס