Search

דלת פתוחה

אחרי שהילה זרקה אותו ואת כל הציוד שהיה לו מחלון ביתם שבקומה הרביעית, היא ועמיחי ״פירקו את החבילה״, ואז אמו ניחמה אותו שמהר מאוד הוא ימצא בחורה ודירה יותר טובות, וכשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת. הוא מצא דירת כוך ליד התחנה המרכזית בתל אביב, עם ארון בגדים ישן, מטבח פשוט, חדר שינה עם פרקט רעוע מעץ, אבל בלי בעיות בצנרת, בלי שכנים בעייתיים, בלי ג׳יפה נצחית בכיור, ו – בלי דלת בכניסה.

הוא כמובן לא ידע שהוא חותם על דירה בלי דלת. בעלת הבית, קשישה חייכנית מתקופת הפלמ״ח, קיבלה את פניו בסבר פנים יפות, הציעה מיץ פטל וערגליות תות, והשחילה לו את הדירה ככה, בלי לרדת לעובי הקורה.

הוא גילה שאין דלת דווקא ביום ההובלה. מיד התקשר לפלמ״חניקית כדי לקבל הסברים, שוב – ושוב – ושוב – אבל היא לא ענתה, והמוביל הערבי לחץ, כבר צבא על הגדרות עם ספה ארוכה על הגב וחולצה ספוגה בזיעת קיץ ועליה הכיתוב ״מי שחלם, גבעתי״ – וכך עמיחי מצא את עצמו בדירה חדשה פרוצה למהדרין.

תוך חמש דקות הכול הסתיים. לעמיחי בקושי היה ציוד, חוץ מספה, כורסה, כמה בגדים, כלי מטבח ישנים, ומיטה לשים בה את הראש.

״סיגריה?״ שאל המוביל.

״הפסקתי לפני חודש,״ עמיחי התוודה.

״אז בוא, תתכבד – טארים! – ,״ קרא לעבר חבר שלו. ״ג׳יב אל בקלאווה לאדון.״

השותף, טארים הביא איתו אריזה ענקית של בקלאוות, ורק שאל איפה הקומקום החשמלי, הוא יכין להם קפה בוץ.

״יש קפסולות של נספרסו. זה יותר טוב,״ עמיחי אמר להם, אבל המוביל הראשי צחקק.

״גבסולות זה של אשכנזים. אתה אשכנזי?״

״חצי,״ התוודה עמיחי.

״הילדים שלי גם יעני חצי.״

״חצי...?מה? באמת?״

״התחתנתי עם רוסייה. מאודסה. מכיר אודסה?״

״בטח. אוקראינה.״

״כן. תראה איזו יפה,״ אמר, ושלף לו מהארנק תמונה שלה. היא באמת נראתה יפה, עמיחי חשב לעצמו. בלונדינית, עם עיניים גדולות וריסים ארוכים. איך הוא – רווק, סטודנט משכיל לקולנוע, בלי אף אחת, ואילו המוביל הערבי הזה מתרועע עם כזו יפהפייה? מה הולך פה?

אבל מחשבות לחוד ותלונות לחוד.

ואז התעורר בו געגוע קטן-גדול להילה שעדיין הייתה עבורו האישה היפה בתבל. לא היה יום בו לא חשב עליה. למעשה, לא היה כזה רגע.

״איך אמרת...עמיחי?״

״כן. ולך?״

״אני טזיז.״

״טזיז וטארים?״

״כן. אבל זה רק השם המסחרי שלנו, יעני להזיז ולהרים. תכלס אנחנו מוחמד ומחמוד. אתה יודע, בעסק הזה צריך להיות יצירתיים. קוֹבּירייטרים.״

״דווקא מוחמד ומחמוד גם טוב,״ עמיחי אמר. ״זה כמו בעברית – הפעיל והופעל. אחד מחלק הוראות והשני מיישם.״

הם לא צחקו. כנראה לא הבינו, עמיחי חשב לעצמו.

אחרי שסיימו לשתות ולעשן, טזיז סיפר שהם חייבים לעוף לאיזה בית ליד כיכר המדינה. עמיחי שילם להם, ושמח שהם התחפפו, החראות שבגללם בא לו עכשיו לעשן.


כל הלילה ישן בלי דלת ושמע רחשים.

וכאשר יצא מפתח הבית בבוקר, גילה את כל השכנים – חמישה במספר – המומים. פרצו להם לדירה.

״ואתה בכלל בלי דלת. איך דווקא אליך לא נכנסו?״ שאלה אותו השכנה מלמטה.

אבל לא הייתה לו תשובה ראויה לתת. ״זו כנראה קארמה. וגם ככה מה כבר יכלו לגנוב לי? מכתבי אהבה שאני כותב לעצמי במקום לחברה שלי לשעבר? כלום. הבית שלי ריק.״


הוא תלה על חוט מהתקרה שבפתח הכניסה שלט: ״כאן גר בכיף רק עמיחי״ והודיע רשמית שהדירה שלו פתוחה לכולם.

כך שכנים שבאו לבקר היו צריכים רק לקרוא לו: ״מר טננבוים?״ – והרי הוא מיד היה מגיע לקבל את פניהם. שליחים של פיצה השאירו לו את הסלייסים על שולחן הסלון – ויצאו, ובוקר אחד אף נתקל בשלושה בריונים שהתיישבו אצלו בסלון וחיכו שייצא מהאמבטיה, ובעודו עטוף רק במגבת, שאל בעצם מי הם ובמה אפשר לעזור.

״מההוצאה לפועל,״ אמרו.

״מה קרה?״ תהה.

״לא שילמת אגרה כבר שנה. אבל רבאק, אין לך כלום. אפילו דלת אין.״

״אני לא צריך דלת,״ עמיחי השיב להם.

״זה דווקא מאד נחמד, הקונפסט,״ הבריון הראשי הרשה לעצמו לגחך.

ועמיחי חשב על זה באמת – למה הוא בכלל צריך דלת? וקיבל על עצמו החלטה סופית: הוא יחיה בדירה בלי דלת.


לילה אחד התעורר לקול לחשושים במטבח. עם פנס ביד הלך לראות במה מדובר, ולמרבה הפתעתו גילה שני מבקשי מקלט, אוכלים לו מהפיצה ומקשקשים על כוס אספרסו.

״סיגריה?״ שאל אותו אחד, חייכן עם קוקו רסטות וכובע ג׳מייקני.

״לא תודה. אני בגמילה,״ השיב.

״פיצה טעימה,״ השיב השני, גבוה ורחב גוף, עם קעקועים אינסופיים על הכתף סטייל כוכב NBA.

״מה זה?״ שאל בנוגע לתיק ענקי שהונח לצדם.

״אה, זה התכשיטים של גברת לייבוביץ׳ מהקומה הראשונה. רב-בריח.״

״אז איך פרצתם?״

״מתחת לשטיחון. המפתח.״

״ומה זה?״

״אה, זה הדולרים.״

״מהכספת?״

״כן.״

״ואיך פרצתם?״

״עשינו תאריך לידה של הבעל – לא הלך. אז עשינו תאריך לידה של האישה – הלך.״

״קח,״ אמר אחד הפורצים, וסטפה של דולרים בידו.

״מה זה?״

״טיפ. על הפיצה.״

״חמישה דולר יספיקו לי.״

״אין בעיה, גבר.״

״תבואו שוב?״

״כן. מר מזרחי גם בקטע של השטיח. נפתיע אותו בעוד שבועיים.״

״תקפצו להגיד שלום.״

״בטח. תכין לנו פיצה. אולי גם תדליק לנו דוּד.״


לילה אחד שמע רעשים. חשב: עוד פעם, הסודנים. אלא שבמטבח חיכתה לו הילה.

לראשונה מזה חצי שנה נבהל לראות אנשים זרים אצלו בדירה.

״אל תיבהל. זו רק אני.״

״זו הבעיה,״ השיב.

״איזו בעיה?״

״שלגנבים שבאו לפה לא חיכיתי אף פעם. לך כן.״

״התגעגעתי. וקראתי במקומון עליך. האיש בלי הדלת בבית ברחוב של הגנבים הכי גדולים.״

״כי אין פה מה לגנוב בכלל.״

״קניתי לך כל מה שנשבר. והתלכלך. כשזרקתי לך אותו מהחלון.״

עמיחי בחיוך ערמומי שאל: ״הדבר העיקרי שנשבר זה הלב – קנית לי לב חדש?״

הילה אחזה בעדינות בכף ידו וחייכה. ״בוא, נמצא דירה ביחד. לא היה לנו כזה רע. וחוץ מזה שפרצו לי לדירה.״

בלילה הראשון שלהם ביחד, כשהם מחובקים ומריחים ריחות של געגועים שבאו אל סיפוקם, הילה נזכרה לשאול: ״איך בכלל נשארת עם דלת פתוחה?״

עמיחי לא היסס. ״אהבתי אותך, ותמיד אוהַב. וכשאוהבים מישהו, תמיד משאירים בשבילו דלת פתוחה.״


0 views0 comments

Recent Posts

See All