מרגל

מאז שמשפחת בן דוד סגרה את המרפסת האחורית ובנתה במקומה יחידת דיור נפרדת לבת שלהם, כל בוקר בשש, אחרי כוס התה והוופלה, אני עומד ומתצפת. הרי זה לא שלוח הזמנים שלי עמוס וכבר בשעה הזו אני צריך לעלות על הכביש, כמו בני היקר מתן. בסופו של דבר חוץ מברידג׳ בעשר בבוקר בימי ראשון ורביעי ואימון זומבה במתנ׳ס בימי שלישי ושישי, אין לי עיסוקים חשובים. אבל מאז מותה של נינה, נותרתי אלמן ויתום בו זמנית, בלי אישה שהייתה בשבילי הכול.

כך יצא, שבתם של הזוג בן דוד, עם מראהּ האקזוטי - לטיני שובה הלב, מעסיקה את מחשבותיי יומם וליל. ככה גם הבדידות מרגישה פחות נוראית כשיש לי חברה דמיונית, צעירה כמו שהיינו פעם.

והיא יפה מאוד הגברת. אני אפילו לא יודע איך קוראים לכבודה, אבל מבעד לחלון חדר השינה שלי המשקיף עד אליה, נותר רק להתפעל מיופייה המעודן, ולהמציא עליי ועליה סיפורים, חיילת במדים שתמיד ממהרת לבסיס.

״בוקר טוב!״ אני מאחל לה כשאני מחכה מחוץ לדלת לשמוע בדיוק מתי היא יוצאת מפתח הדירה.

״בוקר אור,״ היא עונה רעננה וריחנית, כששיערה עדיין ספוג רטיבות קלה מהמקלחת באמבט. אבל תמיד היא נעלמת לי ובצעדיה המהירים דוהרת, קרוב לוודאי, אל תחנת האוטובוס המוביל אותה אל הבסיס בו היא משרתת.

ביום למחרת, כששוב אנו נפגשים בחדר המדרגות, אני מנסה לפצוח איתה בדו שיח: ״אני מרגיש שאני והגברת הצעירה כבר ממש מכירים אחד את השנייה,״ אני אומר לה, ומוסיף: ״תזמון נהדר!״

״לגמרי... לגמרי לגמרי,״ היא אומרת כלאחר יד בזמן קרקוש המפתחות בדלת ביתה.

״את...שוכחת את תג היחידה?״

״לא, לא. זה פשוט...״

״סודי?״ אני מחייך אליה.

״אפשר לומר,״ היא מחייכת בחזרה חיוך חמוד. קצב ההליכה שלנו לא זהה, וככה היא נפרדת ממני בנימוס ואומרת: ״שיהיה יום מקסים מר...אהה שמיל.״

״יום טוב מאוד גם לך, גברת צעירה.״

בערב בא לבקר אותי יותם, הנכד הגדול שלי, ומתחיל לדבר איתי על הצבא שלו. הוא נשאר ללון אצלי אחרי שהוא אומר שבא לו שקט מהשיפוצים שההורים עושים בבית. אני מספר לו על השכנה ממול, שהיא חיילת, ומבקש ממנו טובה.

״איזו?״ הוא שואל בזמן שהוא טורף פיתה עם פסטרמה וביד השנייה גולש במכשיר הנייד. ככה הם, דור של ריטלין, אמירה, אימא שלו, נוהגת להגיד.

״מתי אתה קם מחר?״

״לבסיס?״

״כן. ליחידה שלך.״

״שש וחצי. שבע. למה?״

״אני צריך שתעקוב אחרי השכנה ממול. היא בגילך. היא צועדת נורא מהר ואני לא מצליח להבין לאן היא כל כך ממהרת.״

״מה הסיפור שלה?״ הוא לא תוהה אפילו מה בעצם הסיפור שלי, אלא רק מנגב חומוס עם פיתה. וזה טוב מאוד עבורי, כמובן.

״מרגלת.״

״מרגלת?!״ הוא מגחך, כמעט ופולט את כל כוס המיץ שהוא שותה.

״תעשה את הטובה הזו לסבא. בסדר?״

״ואם היא תתפוס אותי?״

״אתה היית צנחן, נכון? אתה בטוח יותר חכם ממנה -״

״ - בסדר סבא. בסדר.״

כהרגלה יצאה מביתה מוקדם, ומיד שראיתיה דרך העינית, כתבתי מסרון ליותם שחיכה לה מחוץ לבניין: ״היא בדרך אלייך.״

הזמן זחל עד שקיבלתי ממנו מסרון בחזרה: ״היא חיכתה לידי לקו 48. קשקשנו כמה דקות. ממש חמודה המרגלת.״

לקחו לי איזו שנייה או שתיים להתעשת עד שפלטתי: ״חמודה?״

והוא השיב בסמיילי של איש אשר טומן את ראשו בכף ידו וכתב: ״עליתי ביחד איתה. מסתבר שהיא משרתת ביחידה סודית במודיעין ליד הפיקוד. היא לא מרגלת, סבא,״ אמר והוסיף סמיילי פשוט.

גם את הערב הבא וזה שבא אחריו הוא העביר אצלי. ואחרי שהמתין איתה פעמיים לאוטובוס, סיפר לי בגאווה שהיא נתנה לו מספר.

לא הבנתי על מה הוא מדבר. המספר היחיד שאני מכיר זה המספר בקופת החולים. והוא הסביר: ״טלפון סבא. את הנייד. אנחנו נצא מחר בערב.״

תקופה ארוכה הם יצאו. ונדמה לי אפילו שכבר הספיקו לקיים יחסי מין. היו לילות שהיה מבלה אצלה, והיו לילות בהם התארחה אצלנו.

היא כל כך יפה, חשבתי לעצמי, ואכלתי את הלב כל פעם שהיה מלטף את ירכיה בזמן ארוחת הערב, או שהייתה קוראת לו מאמי כשישבו אצלי ביחד בסלון. ואחרי שנה כשנפרדו, היא כבר הייתה חיילת משוחררת ונסעה להודו. מאז לא ראיתיה, אבל מדי יום בשש בבוקר עוד הייתי מציץ לראות אולי שוב יש אור בחדר האמבט.