בשמיים בהירים עטורים רק בענן קטן, מַיְינוֹת עפות באוויר לצד ציפורי דרור המצייצות על הברושים, צצה בחייו של דימה בחורה בשם אושרת. הוא ניגן שם בסקסופון שלו את Baker Street, בלי חולצה בשמש הקופחת, עם הקרטון שמספר שהוא יתום מאב ומאם שנהרגו בתאונה כאשר היה בן 16. למזלו באותו הבוקר עוד הספיק לרחוץ בים ואף חפף את השיער, כך שאפילו נדפו ממנו ריחות נעימים.
אושרת חשבה שדימה יפה באורח בלתי רגיל, ולעיני רוחה כבר ראתה איך הוא זוכה בתוכנית. מאז שליהקה את בנימין החרדי-לאומי החרמן ואת כרמית הגמדה עם הפה המנובל, שמה הלך לפניה בעניינים האלה של ריאליטי והפקות. והיא חשבה לעצמה שלדימה יש באמת סיפור מיוחד. הוא יפה ויש בו ניצוץ בעיניים שלא קיים גם אצל אנשי קריירה מבטיחה. היא עצרה אותו באמצע הנגינה, ושאלה אותו אם בא לו לשבת איתה על קפה.
״אני רוצה אותך ל׳אח הגדול׳,״ הפתיעה אותו.
״מה?״ דימה כמעט ושמט את הסקסופון מידיו.
״אני רוצה לראיין אותך בבית הקפה. להבין את הסיפור שלך. אפשרי מאוד שיהיה זה האירוע שישנה את חייך.״
>>
אחרי שסיפר על התאונה הקטלנית בה נהרגו הוריו, ועל ההידרדרות המהירה שלו לרחוב, אושרת בעיניים מוצפות בדמעות הבטיחה לו שהוא לגמרי קורץ מהחומר הנכון.
ראיינו אותו גם מנהל ההפקה ועוד נציג מערוץ הטלוויזיה, וגם הם נדלקו מיד.
״ב-22 באוקטובר זה מתחיל. אנחנו נצייד אותך בכל מה שצריך. תתכונן נפשית, זה לא פשוט, אבל אנחנו מאמינים בך. שומע? אנחנו מאמינים בך ורוצים שתצא מהרחוב. תתחיל לחיות.״
>>
לפרק הפתיחה הוא הגיע עם חולצה של ז׳אן פול גוטייה, מכנס של דיזל, כשביד אחת הוא אוחז בסקסופון שלו, וביד השנייה פרח להגיש למנחה של התוכנית, שהוא חשב שהיא יפה באורח בלתי רגיל. מצד אחד הוא רעד מרוב פחד, הרי הוא לא באמת בנוי לכל הזרקורים האלה מסביב; ומצד שני – שמחה אדירה שַכנה בלבו. רק לפני חודש עוד שכב לבד על ספסלי תל אביב בלילות, בחום, בקור, כשלעתים אפילו כלבים לא שמים עליו, משתינים לו על שמיכת הצמר – מי היה מאמין שהחיים כאלה הפכפכים?
כולם מחאו לו כפיים ועודדו אותו כשהוא טיפס במדרגות האדומות של מתחם ״בית האח״, אבל מרגע שפתח את הדלת – קולות רחשושים קולניים נשמעו מסלון הבית. מסתבר שלפניו היו כבר שמונה מתמודדים, ואחריו יהיו עוד שבעה.
דימה נטה לאהוב בני אדם, למרות כל האכזריות והגורל המר שחווה בחיים. אבל בבית האח הוא פשוט לא הצליח להתחבר לאף אחד. הייתה שם מגמגמת עם עין עצלה שלא הפסיקה ללכלך על כולם; היה שם בריון מלא קעקועים שלא הפסיק להלל את עצמו במה שמהר מאוד יתגלו כשקרים; היה שם בחור זקן ועילג והבת החצופה שלו שהסתבר שהיא הייתה פעם חברת כנסת; היה שם פליט ריאליטי מתוכנית בישול שלא הפסיק ללטף לעצמו את השרירים – לידם דימה הרגיש כל כך נחות – מה כבר לו יש להציע? מה הוא כבר עשה בחיים שהוא יכול לספר עליו? הרי גם אם היו לו שרירים הוא לא יכל ללטף אותם כי בשום דבר בחיים שלו הוא לא ממש גאה.
״אתה קבצן-קבצן? יעני ברחוב?״ שאלה אותו חברת הכנסת לשעבר.
דימה בלע רוק והודה מיד: ״כן. ההורים שלי נהרגו כשהייתי בן 16, ומאז...את יודעת איך זה...״
״וואו. נראה לי עם סיפור כזה אתה לוקח פה את כולם,״ היא גיחכה.
״איפה הרגישות שלך? ההורים שלו מתו וככה את חושבת שמעניין אותו לזכות?״ תקף אותה איזה אחד חתיך שכבר ביום הראשון סומן על ידי כולם כמי שבטוח ייצא משם עם סיפור אהבה בלב.
״אבל איך הגעת לפה?...כאילו, יש הרבה קבצנים. דווקא אותך?״ הח״כית לשעבר המשיכה.
״מה יש לך, תראי איזה פרצוף יפה יש לבחור. וואלק לוקח פה את כולכם!״ האבא העילג של הח״כית אמר בקול רם ובכך השתיק את כולם.
>>
רק בחורה אחת מצאה חן בעיני דימה. קראו לה אנסטסיה, ומהרגע הראשון היא אמרה שלא יהיה אכפת לה לעוף מהתוכנית, מה שבטוח זה שהיא לא מתכוונת לריב עם אף אחד. כל יום וכל היום היא שמעה מוזיקה באוזניות, ורק עם דימה היא הסכימה לדבר.
כולם חשבו שהם יודחו ראשונים, אבל התככים בבית היו חזקים מכל זה. או לפחות בהתחלה. הסוציומטים שלא שוטפים כלים חטפו, הבריון שהטיל מורא על כולם אבל בפרק ההדחה גם חטף על הראש, והיפים והחתיכים שנתפסו כמשעממים לא נשארו נקיים מעווֹן. כל זה התרחש לצד שיחות של דימה ואנסטסיה על דברים שברומו של עולם, דברים שבעיקר אנסטסיה לימדה את דימה עליהם: על האסונות האקולוגיים שנובעים מכריתת העצים ושימוש בגזי חממה, על מדינות בעולם בהן אנסטסיה ביקרה ותיארה את עריהן במילותיה היפות, על סרטים והצגות יפות בהם צפתה, ועוד הרבה דברים יפיפיים שובי לב – אנסטסיה לרגע אחד לא שפטה את דימה על הבורות שלו, ואף הבטיחה לו שכאשר הסיוט הזה ייגמר, היא תלמד אותו הכול, ותאפשר לו להצליח בחיים.
דימה מנגד הביע המון חוסר ביטחון. הוא רצה לספר לה שהיא יפה מדי בשבילו, חכמה, משכילה, מגיע לה משהו יותר טוב – אבל משהו בתוכו אמר לו לסתום את הפה. לא להרחיק. אז הוא בעיקר הקשיב, ליטף אותה בלחי כשנשכבה לצדו בדשא או צייר לה על הגב בג׳קוזי, ולרגעים גם הצופים בבית התחילו להגיד שהשניים פשוט צוחקים פה על כולם, נמצאים בצימר של מאה ימים עם עוד כמה זבובים טורדניים וטיפשים שלעולם לא יזכו.
>>
בוקר אחד דימה תפס את אחד המתמודדים, סוג של סלב שרק באותה שנה זוכה מחמת הספק בהטרדות מיניות של קטינות, יושב בג׳קוזי עם אנסטסיה, מלטף לה את הרגל, ללא התנגדות ממשית מצדה.
דימה הנסער רץ אל חדר האח, נעל את הדלת והתחיל לבכות ולהכות את ראשו בקיר. אני יכול להרוג אותו! הוא זעם. את שניהם! המשיך. אין, אין – בחיים אין שום רגע משמח. גם כשטוב לך, זה זמני, והכול בסוף מתנפץ בפנים.
״אתה נסער, דימה?״ האח שאל, אבל דימה לא דפק חשבון. הוא יצא מהחדר, טרק את הדלת, טיפס במדרגות, פתח את הדלת בבעיטה, ויצא בחזרה אל העולם, תוך שאנסטסיה הבוכייה מתחננת מרחוק שיישאר.
מדינה שלמה הצהירה: רק לדימה מגיע לזכות! אבל לדימה לא היה אכפת. הוא חזר לספסל שלו בכיכר דיזינגוף, דרש מהמפיקים בתוכנית רק את הסקסופון שלו בחזרה, וגם לא עניין אותו הסעיפים שמדברים על הפרה בוטה של החוזה, שהרי שום רכוש להחרים לו – אין, ולמות זו גם ככה אופציה נהדרת.
את כל החורף הוא העביר בניגונים עצובים עם הסקסופון, עם אנשים שזיהו אותו מהתוכנית, ניסו לדבר איתו, אמרו לו שמעריצים אותו, ולפעמים גם השכילו לשים לו בצנצנת חמישה או עשרה שקלים. מדי ערב הלך לחוף הים, התרחץ, ניקה את הנשמה, ואמר לעצמו שהחיים שלו לא כאלה נוראיים, כי הוא לפחות לא פגע באף אחד מעולם, והוא שלם עם עצמו. מדי פעם ישב בבתי קפה, שתה אספרסו על חשבון בעלבית, וחזר לנגן.
בוקר אחד התעורר כאשר אנסטסיה הייתה שם לצדו, יושבת ומתבוננת. היא בכתה, ולא אמרה מילה מעבר.
״מה קרה?״ שאל.
״החלטתי להתגבר על הבושה,״ אמרה.
״פגעת בי מספיק,״ דימה אמר.
״אני מצטערת.״
״אין לך על מה. גם אני לא הייתי יוצא עם הומלסית אם הייתי בעל תואר ראשון במשפטים.״
״אבל אני כן הייתי יוצאת. אני טעיתי, ואין לי אפילו תירוץ חכם להגיד לך.״
״אז אל תגידי.״
״קח,״ אמרה והגישה לו שטר של מאתיים.
״אני אבזבז את זה על אלכוהול. חבל – תשמרי את זה לעצמך.״
״איך אני יכולה לעזור לך?״
״אי אפשר. וחוצמזה יש לי חברה,״ דימה שיקר והצביע על איזו היפית בת 17 בספסל הרחוק מהם, חרדית לשעבר שברחה מהקהילה ומאז היא נותנת סקס תמורת אוכל וסמים.
״היא לא חברה שלך!״
״את רוצה לראות שכן?״
אנסטסיה עזבה, לא אמרה מילה מעבר, אבל מדי בוקר חזרה לשים לדימה מאתיים שקל בצנצנת, בלי לומר מילה.
אלא שבאחת הפעמים, בא כייס וחטף לה את הארנק מהיד וברח. דימה לא היסס. הוא רדף אחרי הגנב במשך עשר דקות בין חצרות הבתים של הצפון הישן בתל אביב, אך ללא הצלחה. הגנב חמק.
עצוב ונפול פנים חזר למקומו אל אנסטסיה, והתנצל בפניה שאפילו בזה הוא נכשל.
״אתה כזה מתוק! אפשר רק לחבק אותך?״ שאלה.
דימה ההמום היסס. הוא הרי עם אותם בגדים כבר שבוע מבלי שיצא לו לכבס במכבסה שעושה לו מחיר ממש בזול. אבל אנסטסיה לא שאלה שאלות, חיבקה חזק, ולחשה לו באוזן בזמן אחיזה חזקה בעורף שמבחינתה מעכשיו ועד סוף חייו היא לא מתכוונת לתת לו לחיות לבד
