חופשת מחלה

אתמול בערב נדבקתי בקורונה. ישבתי לי כהרגלי בסלון, צפיתי בחדשות בראיון עם מירי רגב, היא התעטשה כל פעם שיצאה לה מהפה המילה ״ליברמן״, ומאז האפצ׳י החמישי שלה נראה לי שחליתי.

זה דווקא התאים לי מאוד. וקיוויתי שעכשיו, כשאגסוס לי לאיטי, לא אצטרך יותר ללכת לעבודה ולהכין מצגות לימי ראשון.

את הכאב הרגשתי בעיקר בבוהן שמאל. התבוננתי בה, גדולה, בולטת מכל השאר, סגולה ולבנה. בדקתי בגוגל מיד מה זה אומר: ציפורניים בסגול לבן, אבל לא מצאתי כלום פרט לכתבה בסינית עם תמונות מזוויעות של ציפורניים. בתרגום בגוגל מצאתי שזו בסך הכול כתבה ממומנת של קוסמטיקאית מבייג׳ינג, אבל לי כבר היה ברור: אכלתי אותה. יש לי קורונה.

התקשרתי לעורכת הדין של ההורים שלי להכין צוואה.

״בוקר טוב הבן למשפחת פופטיץ. אני אחזור אלייך עוד מעט?״ שאלה.

לא הספקתי להסביר וכבר השיחה נותקה.

בדקתי בגוגל על צוואות, ובעודי מנסח טיוטה ראשונה, נדהמתי כמה מעט רכוש צברתי ב-32 שנות חיי. בכל אופן, מכיוון שלהורים שלי לא חסר גרוש, לחתול שלי יש מספיק אוכל גם אם יבואו שבע שנות בצורת, אחים אין לי, ובני הדודים שלי תמיד מסננים אותי בטלפון, החלטתי: אוריש את הכסף לחדווה איתה יצאתי לדייט לפני כמה ימים, והיא נורא רוצה דייט נוסף, וכך גם אני, אבל שנינו תקועים עד שבע בערב בעבודה, ועכשיו, אני על ערש דווי ואין מי שיציל אותי.

הטלפון מעורכת הדין הגיע בדיוק כשסיימתי נוסח ראשוני.

״כן פופטיץ, מה העניין?״

״אני עומד למות.״

״ולמה אתה חושב שאתה עומד למות.״

״ימיי ספורים.״

״אוקיי.״

״ואני רוצה להוריש את כל הוני לבחורה בשם חדווה.״

״אתה מכיר אותה?״

״כמו את כף הרגל הסגולה לבנה שלי.״

״יש לך תעודת זהות שלה?״

״לא. אבל אוכל לברר.״

הסתיימה השיחה ואני תהיתי: להתקשר או לא להתקשר? הרי התקשרתי אליה גם אתמול וגם שלשום. כמה כבר אפשר לרדוף אחרי בנאדם? אולי בכלל כדאי שאדבר עם רותי, זאת שיצאתי איתה לחמישה וחצי דייטים לפני חודש, ואין לי מושג למה פסלתי אותה. בין זאת לבין זאת החלטתי שאולי כדאי לחכות עם הצוואה, וכדאי שאדווח לרשויות שנראה לי שיש לי קורונה.

״שלום, עם מי אני מדברת?״

״רפי. פופטיץ. רפי פופטיץ.״

״כן, במה אוכל לעזור?״

״נראה לי שיש לי קורונה.״

״אוקיי.״

״אני מבקש להתבודד ולא ללכת לעבודה מחר בבוקר.״

״מאיפה לך שיש לך קורונה? חזרת מחו״ל? שהית במסלול במקרה של ההוא שחזר מאיטליה וקנה בחנות הצעצועים?״

״לא. אבל מירי רגב התעטשה עליי.״

״אוקיי.״

״ומאז אני מרגיש חולשה.״

״חכה בבית. אנחנו נשלח אלייך מיד צוות רפואי.״

בזמן שחיכיתי, תפסתי רעב והכנתי לי שניצל מהקופסאות של הסופ״ש של אימא שלי, ופירה שהכנתי לבד, בשארית כוחותיי. התיישבתי לאכול, הדלקתי חימום כי היה לי נורא קר, ניסיתי להשתעל, אבל לא יצא לי יותר מדי. חיפשתי נזלת באף, וגם שם לא מצאתי כלום. התיישבתי לאכול בתיאבון רב ובדיוק אז דפיקה בדלת. צוות של משרד הבריאות.

הם פרצו בסערה לדירה, הוציאו אקו לב, מדדו לי חום, דופק, לחץ דם, נזלת, גרון, אבל נשבעו שאין לי כלום.

״איך כלום?״ התרעמתי.

״כלום. כלום. פשוט כלום.״

״אז מה זה אומר?״

״שאתה בריא! זה מה שזה אומר.״

״ומה עם המצגת שאני צריך להכין לעבודה למחר?״

״חביבי, אתה בריא כמו שור.״

בצער רב, ביגון קודר וסינוסים פתוחים לרווחה, יצאתי כמו בכל יום ראשון לעבודה. הכנתי לעצמי סנדביץ׳ לארוחת בוקר, הבאתי את הלפ-טופ עם המצגת הסופית, ועליתי על קו 42׳. ישבו שם מלא נערים אטומי אוזניים לצד זקנים משתעלים בשורות הקדמיות, ואני כל כך התפללתי שהיום הזה ייגמר בשלום, ושאחריו לא יהיו לי יותר מצגות בחיים, שהתיישבתי לצד זקן משתעל במיוחד, עם ליחה רטובה וקינוח אף אינסופי, ופתחתי את הפה כמו תנין, וקראתי לכל החיידקים, בואו אליי, בואו, תגאלו אותי מייסוריי הכואבים.