בפינת הרחוב שלוּש ובן אביגדור שוכנת חנות ספרים יד שנייה שנקראת ״המכשפה והזאב״, מקום שיקומי עבור ארבעה פגועי נפש שעושים משמרות כבר חצי שנה ביחד, ובכל זאת לא ממש זוכרים אחד את השני. אברי חושב שאליהו זה צחי, צחי קורא לואדים אנטולי, ואדים שואל כל בוקר את אליהו איך עברה הנסיעה מכפר יונה, אפילו שהוא לא גר לא בכפר ולא ביונה – הוא גר בקרית אונו, ורק אליהו לא טועה אף פעם כי הוא בכל סוף משמרת רושם לעצמו מה כל אחד אמר ועשה, ומה אנחנו למדים מכל זה. מעל כולם מנצחת צעירה בת 22 בשם גאיה, שהיא חתיכה לא נורמאלית ודוברת שבע שפות, שומרת עם עובדיה על דיסטנס מופתי, אבל עם זאת מהווה בשבילם אוזן קשבת, ושם ברוך השם הקשבה היא שם המשחק.
אליהו מאוד אוהב את העבודה. למעשה, בטבלת דירוג ״50 העבודות המוצלחות ביותר שהיו לי״, העבודה ב״מכשפה והזאב״ היא במקום הראשון. לעובדת שיקום שלו הוא מסביר שהסוד הוא שמכיוון שזהו בראש ובראשונה מוסד שיקומי, ומכירת הספרים היא רק יעד משני, מאה טון של סטרס על הכתפיים נחסך ממנו. והוא יודע שכך גם אצל צחי, ואדים ואברי. הרי אין יום בו הוא לא מוצא דווקא את הספרים שנראים הכי חדשים – לא מקוטלגים, את אתגר קרת יושב להנאתו על מדף ״רומן רומנטי״, את ג׳ון גרישם על מדף הקומדיות, ואת אנה קארינינה אף פגש פעם אחת במדף הסיפורים הקצרים. הטעויות קורות שם כל הזמן, או כמו שאמר פעם צחי לגאיה בישיבת צוות: ״כל החנות הזו היא טעות אחת גדולה, וזה סוד ההצלחה שלנו״
לאף אחד מבין העובדים אין מושג בספרות, וכך מוצאת את עצמה גאיה עמוסה כל העת בשאלות. כל פעם שאליהו פונה אליה הוא חושב כמה היא יפה וכמה היה רוצה שתהיה לו חברה כמוה. אבל הוא לא מעז לפצות הגה כי כל פעם שהוא מביט בראי הוא רואה לוויתן כרסתן עם שפיות מוטלת בספק. לפעמים הוא מדמיין איך הוא וגאיה מתנשקים, איך הוא מלטף את שיערה השחור והחלק, ונותן לו להחליק בין אצבעותיו כמו שמנסים ללפות מים בכפות הידיים, איך היא מביטה בו במבט מעריץ ואומרת לו שהוא הנסיך שלה. אבל איך שהוא כבר רואה לעיני רוחו איך היא מתרפקת תחת זרועותיו, קול מרושע מזכיר לו שהוא אליהו מוגרבי, הילד הדחוי שכולם תמיד צחקו עליו שהוא שמן, ואת אליהו מוגרבי פשוט אי אפשר לאהוב.
וכשאליהו מעביר מחשבות אלו תחת קליפת מוחו, גופו משתופף וכל שבא לו זה לבכות. ואז גאיה רחוקה ממנו כל כך, והוא מבהיר לעצמו שזה חסר סיכוי באמת להכיר צעירה ממנו ב-12 שנה, הבחורה הכי יפה שפגש אי פעם.
>>
בוקר אחד גאיה פתחה בהודעה דרמטית: החנות עומדת להיסגר ובמקומה תיפתח חנות לאביזרי סקס.
״זה אומר שאנחנו מפוטרים?״ אברי שאל בדאגה.
״דווקא לא,״ גאיה הפתיעה. ״זו גם תהיה חנות שיקומית. בכלל, אחר הפיילוט שלכם עוקבים במשרד הבריאות, ויש לציין שהם ממש גאים בכם.״
״אבל אין לי מושג בסקס,״ התוודה צחי.
״אלה יהיו מוצרי סקס גם יד שנייה?״ תהה אברי.
״חייבים להכיר את עולם הפורנו?״ הוסיף גם ואדים.
רק אליהו דאג מדבר אחד: ״את גם ממשיכה אתנו?״ שאל את גאיה.
גאיה חייכה חיוך קטן ואמרה שהם כולם ייצאו להפסקה של שבועיים כדי לשנות את פנים החנות ולמלא אותה במוצרים. אחרי זה הם יוכלו לחזור לשגרה הקודמת של עולם המכירות. ״במקום למכור את סולזניצ׳ין אתם תמכרו רוקט פוקט. זה הכול.״
עד מהרה עובדי החנות – כל הארבעה – מצאו את עצמם מדברים על סקס כמו שבני זוג עם ילדים קטנים מדברים על איזה ילד עשה קקי ומי לא אכל מספיק. אברי, שהיה אתיופי שמנמן שלובש כל יום את אותם הבגדים, החל לטפח את עצמו, עשה חור באוזן וקעקוע על זרוע שמאל, למגנת לבם של הוריו השמרניים; צחי בן ה-30, שהיה דווקא שחיף כמו תמרור חד סטרי, החל ללכת למכון כושר, התנפח קצת ואף העז לצאת לבדו למועדוני ריקודים, לפחות לראות מה הפסיד בכל שנות העשרים לחייו, מאז חטף טראומה בצבא; וואדים, שהיה גבר יפה תואר ואף מסורק ומגולח למשעי, העז סופסוף להרים את מבטו ולזקוף את גבו, אפילו כשדיבר עם לקוחות ממין נקבה.
וכך גם אליהו, שהיה בערך מיקס של כל הארבעה: לא מטופח, שמנמן, ומסרב להישיר מבט – אבל גם הוא מצא את עצמו מייעץ לבחורות על מוצרי החנות, מה מביא לאורגזמה טובה יותר, מה עדין למגע ומה פרוע על גבול הסוטה. בהתחלה גאיה הייתה שם כל הזמן לצדם, לסייע כשהלקוחות שואלים שאלות קשות, או שסתם התקף ביישנות תקף את עובדיה, אך גם זה נפסק באיזשהו שלב.
רק דבר אחד היה חסר – ניסיון מעשי.
ליומולדת 35 שלו, גאיה שאלה את אליהו מה הוא רוצה לקבל מהחנות: בובת מין מתנפחת או דמוי איבר מין נשי עם מרקם ג׳לי מיוחד. אליהו השיב לגאיה שהוא לא רוצה שום בובה ולא שום איבר מין. הוא רצה אותה, אבל פחד להגיד לה את זה, אפילו שאם הייתה מסכימה לצאת איתו, הייתה זו המתנה הכי גדולה שאי פעם כבר יקבל בחייו המנומנמים.
>>
שבוע אחרי זה גאיה נדרסה ברחוב ראשי בעיר. בזמן שרכבה על אופניים חשמליים, בא רכב במהירות, פגע בה – והיא עפה שני מטר ונחתה על הפנים. האף היפה שלה נשבר, רגל ימין שלה נשברה, שתי צלעות גם כן, ומצב רוחה היה שפוף במיוחד.
אליהו חשב שאם יש אלוהים, הרי שהנה הוא כאן, הקשיב לו ולקח מהחנות את גאיה כדי שתסכים לצאת איתו. מדי ערב, אחרי משמרת, בא לבקר אותה עם זר פרחים ושוקולד ביד, איחל לה בריאות איתנה, ישב לידה, וחיכה שתחלים. גאיה רק חייכה אליו, אמרה לו שהוא מתוק, אבל עדיין, לרוב שניהם שתקו, ולרוב גם היה פונה לביתו מבלי שיכל להגיד לעצמו שעשה משהו.
אבל גאיה העריכה מאוד את מעשהו של אליהו. למעשה, היא אמנם הייתה צעירה, אך לכל חברותיה כבר סיפרה שנמאס לה מגברים. הם תמיד חושבים רק על עצמם, תמיד רוצים ממנה סקס, אף פעם לא מגלים כלפיה רגישות, ובקיצור, גורמים לה להרגיש רע. באותה תקופה גם יצאה עם איזה אחד, גיא פרנקל, שהבטיח הבטחות ולא קיים אף אחת מהן. כך גם בא לבקר אותה בבית החולים בדיוק פעם אחת, ולאחריה – נעלם כמו שבא, כאילו לוויתן גדול בא ובלע אותו.
לקראת שחרור הביתה, היא יצאה לטייל עם אליהו בחצר בית החולים הפרחונית. היא סיפרה לו על כל פרח איך קוראים לו, וסיפרה לו גם על ספר מרגש שהיא קוראת עכשיו וכמה היא מתגעגעת לחנות של הספרים. ״אני דווקא חושב שחנות הסקס עושה לנו טוב,״ הוא התוודה.
״אני גם חושבת,״ היא אמרה. ״ואני ממש שמחה לראות איך התפתחתם בתקופה הזו.״
״את חושבת שנוכל לצאת אני ואת – עם כל פערי הגיל שלנו והעובדה שרק לפני פחות משנה הייתי כלוא במחלקה סגורה.״
״מעולם לא סיפרת לי מה היה שם בדיוק. אני מקווה שזה לא היה טראומטי.״
״דווקא ממש לא,״ הוא הפתיע. ״וזה הבניין הזה פה,״ אמר והצביע על מבנה חדיש. ״זו הייתה תקופה שקטה ומרגיעה, בה רק הייתי זקוק קצת להגנה מפני הסביבה. במחלקה הסגורה ידעתי שאף אחד לא יפגע בי, ידעתי שאין שום לחצים, רק לחכות לאט-לאט להשתקם.״
״והצוות הרפואי?״
״הם היו בסדר גמור. כאן זה בית חולים טוב.״
אליהו עם ידיים בכיסים, חזר שוב לשאלה, הפעם מהוסס יותר: ״אז תרצי לצאת איתי?״
גאיה נראתה מהורהרת דווקא, כאילו שהיא הולכת להגיד משהו רע עליו תתחרט כל חייה. היא פלטה בצער ובקול מדוד ואיטי שהרגיש לאליהו כאילו קשרו לגאיה את הפה עם רוכסן והיא מדברת בכוח, בחנק: ״אנחנו באמת רחוקים זה מזה, תבין אותי, אני לא יכולה.״
אליהו השתתק. הוא היה עצוב נורא, וכבר לא היה אכפת לו איך קוראים לפרחים היפים שרק לפני רגע שמח ללמוד עליהם. רגע לפני שחזרה למחלקה, הוא שאל למרות כל החששות: ״למה את לא יכולה?״
״אני פשוט לא. אני מצטערת.״
אליהו עזב את העבודה. עוד ביום למחרת. הוא הסביר לעובדת השיקום שלו שהוא לא יכול להמשיך בתפקיד.
״למה?״ היא שאלה.
״אני פשוט לא יכול. מצטער,״ השיב לה, בדיוק כפי שגאיה השיבה לו.
בכספים שחסך בעבודה, אליהו טס לארצות הברית. הוא חשב לבלות בניו יורק שבועיים ותוך כדי כך לחפש עבודה – כל עבודה שרק תיקרה לדרכו. במרכז השדרה השלישית הוא נתקל במשאית של מובילים. הוא שאל: ״צריכים במקרה עובד?״ והם מיד אמרו שכן.
כבר שלוש שנים שאליהו עובד ב״מובילי התפוח הגדול״. סך הכול טוב לו, ואפילו יש לו חברה. היא אפרו-אמריקאית, היא בת גילו, היא לא נוטלת כדורים, והיא לא מפסיקה להגיד לו שהיא אוהבת אותו. אבל לנצח אליהו לא ישכח את גאיה. הפגיעה שחווה ממנה לא תישכח ממנו לעולם. לנצח הוא יביט בראי ויראה לנגד עיניו את הכבשה השחורה של המין האנושי
