אנחנו רק מתקרבות למועדון, וכבר הסלקטורית תופסת אותנו מרחוק, זורקת לדורמן: ״תכניס לי פה שתיים,״ וכאילו כדי לסמן לכל הגברים המכוערים (שצובאים על הגדרות כמו חבורה של בבונים) שהיא המלכה של המועדון, היא מבקשת ממני להציג תעודת זהות, אפילו שאנחנו נראות בנות גילנו, 25.
אני מבינה אותה. מסביבה חבורה של ניאנדרטליים שחייבים לראות שהיא בשליטה, שהיא קשוחה.
איך שאנחנו נכנסות פנימה, ערס עם פלומה של ברווז שחור קורא למוניקה: ״אווו, וולקאם טו איזראל!״ ומושיט לה את היד לסיבוב של ריקוד לטיני, אבל מוניקה מתחמקת ממנו ואילו אני לוחשת לו: ״אנחנו לא בקטע של גברים.״ ומוסיפה: ״אתם לא שווים את זה.״
מוניקה היא גוש בשר סקסי בטירוף שמבינה אותי יותר טוב מכל הגברים. יש לה עיניים כחולות כמו השמיים ביום בהיר, יש לה גוף והליכת קֶט-וֹולְק של דוגמנית מסלול, לאן שהיא לא הולכת כל הגברים מסתכלים עליה וממלמלים יא אללה מה הייתי עושה לה אם הייתי יכול, וכל הבנות מקללות אותה שככה היא נראית וככה הן.
אנחנו מתקדמות אל הבר, וגם שם לא צריכות להתאמץ יותר מדי כדי שישימו לב אלינו בין כל הבבונים שבטח מחכים כבר עשר דקות לאיזו בירה מזורגגת.
אני בונה על הייניקן, אבל נדמה שמוניקה סידרה לנו את מפעל הפיס. איזה ערס עם חשיבות עצמית עודפת, מטופח דווקא, עם ווסט שחור ושפם מסולסל, מציג את עצמו, מושיט לה יד ואומר: ״נייס טו מיט יו. יו אר ורי ורי ורי ביוטיפול.״
״נשמה, אנחנו משכונת התקווה, לא צריך אנגלית,״ אני נהנית להתעלל בו, לבלבל אותו. ״וואלה, בזכות בחורות כמוך החיים יותר יפים,״ הוא קורא למוניקה הפעם בעברית, בקול, כדי להתגבר על המוזיקה הרועשת. אבל אני שוב מתערבת: ״היא חירשת.״
״שלוש הייניקין!״ הוא קורא לברמנית, ומשלם על שתינו.
הבירות מגיעות, ואני ומוניקה נצמדות זו לזו, משיקות לחיים ומתחילות להתלטף. הוא עומד לידינו, שקוע עם הפתח של הבקבוק בתוך הפה כמו מוצץ לבנאדם סתום, ולא יודע מה לעשות. אנחנו מתעלמות ממנו בהפגנתיות, עד שהוא שולח יד למוניקה, מנסה להיצמד אליה. היא נבהלת, תופסת את היד שלי, ואנחנו בורחות ממנו פנימה, אל לב הרחבה. במקום אחר ובזמן אחר דבר כזה נקרא הטרדה מינית. יש לו מזל שהוא חי בעולם דפוק.
בלב הרחבה רוקדים חמישה פריקים שמעבירים זה לזה ג׳וינט ירוק. אני ומוניקה מגיבות אליהם בחיוך, מנסות להתעלם מהאיום הקדמוני שלהם. הזכר אלפא שלהם סורק אותה במבטיו, והחברים שלו מקיפים אותנו כמו שבט אפריקאי קדום. אחד מהם נצמד עם הפרונט שלו לטוסיק של מוניקה אעלק בקצב של שיר לטיני שנשמע ברקע, אבל היא לא מגרשת אותו מיד, אלא חומקת ממנו בקלאסה קינקית מיוחד. גם אני זוכה ליחס חרמני דוחה, אבל גם אני משחקת אותה מנומסת. אותנו מעניין רק הג׳וינט שלהם. אז אני לוקחת מאחד מהם שאכטה גדולה, מעבירה למוניקה, שמעבירה לי, ואני שוב מעבירה לה, וככה אנחנו גומרות להם אותה, בזמן שהם עומדים כמו פוצים מפגרים.
״בואי,״ אני לוקחת אותה בידי, ואנחנו בורחות מהם, מדלגות מעליהם כמו שיוצאים מסבך של שיח גדול באמצע הג׳ונגל, ואילו הם, עם לסת שמוטה, בטח מקללים אותנו.
ביציאה אל הפטיוֹ של המקום, מתגודדים הרבה בבונים נוספים, לצדם מלא ברבוניות עם תעוזה קטנה משלי ושל מוניקה. אני קולטת אחת מהן אומרת לאיזה אחד: ״יאללה, לך חפש ת׳חברים ש׳ך,״ והוא צועק לה: ״מי בכלל דיבר אלייך? כלבה...!״ ואולי רק בגלל שאני ומוניקה משאירות אבק לכל הפרח׳ות מסביב הוא זונח את הכלבה שלו, ועם כוס רד-בול וודקה ביד של אוטוטו שיכור שילך להקיא בשירותים, אני קולטת איך הוא מפשיט את מוניקה במבטיו כשהיא חולפת לידו, ולי הוא שולח את הכוס שלו ללחיים.
״לחיים הטובים!״ הוא קורא, וחבר שלו מתקן אותו: ״נראה לך הן מבינות אותך? זה תוצרת חוץ.״
חבר שלישי מצטרף: ״וור אר יו פרום?״
״ליכטנשטיין,״ אני מצרפת לזה מבטא גרמני, ומתה כבר לראות איך גם הם מסבכים את עצמם.
״ליכטן מה?״ שואל חבר שלו, והוור אר יו פרום עונה לו: ״יא דפוק, לא זוכר איך קרענו אותם 7-0 בבלומפילד?״
״וואלה הייתי קורע את שתיהן 12-0,״ עונה הצלע השלישית שלהם, והם מתפקעים מצחוק.
״מה הוא אמר?״ מוניקה שואלת אותם. באנגלית.
״שאין על הבנות בליכטנן סומפינג,״ הוא משיב, כשהטאקט הוא מהם והלאה.
״הגברים בישראל גם מהממים,״ אני משווה לקולי מבטא גרמני, ותוקעת בו מבט רציני, שיחשוב שאני קונה את השטויות שלו.
״גברים בישראל חרא. אני מהמם,״ הוא מצחקק מבלי להניד עפעף, ואני ממשיכה במשחק לצד קולות הצחקוק של החברים שלו: ״אני מתה על גברים ישראליים. גם יש לכם...אתה יודע...בגיל שמונה ימים...״ אני מחייכת חיוך קינקי, ומסמנת עם הידיים תנועה של מספרים שחותכות.
הם מתחממים בהר הגעש של עצמם, אחד מהם לוחש בעברית: ״וואי וואי נראה לי נימפומנית,״ והחבר שלו, מתודלק בשטויות שהם מדברים, קורא למוניקה שתבוא לשבת לידו, ״את נראית לי בחורה רצינית,״ הוא זורק לה לאוויר.
זה כבר מתחיל להיראות מסוכן. אני קוראת למוניקה בעברית, אפילו שהיא לא מבינה: ״בואי, חבורה של בבונים עם זין קטן. לא בא לי עליהם,״ וחוטפת אותה מהם. אחד מהם מנסה לאחוז ביד של מוניקה בכוח, ומקלל אותי שאני מתחזה. ״אעלק ליכטנשן,״ הוא אומר לחברים שלו .״אפילו לא סעודיה הייתי נותן לכם.״
אני מתה לענות לו שזה לא מה שהוא אמר לפני רגע, אבל אני מבינה שאם לא היינו עפות משם, הם עוד היו מסוגלים באמת לעשות מעשה שנתחרט עליו כל החיים שלנו.
״רוצה להישאר?״ אני שואלת את מוניקה כאשר אנחנו שוב בתוך הרחבה הפנימית.
״בואי נעוף מפה,״ היא מסמנת עם ידה: החוצה! נראית בסערת רגשות בדיוק כמוני.
למוניקה היה חבר שיום אחד יצא מהארון והתוודה שהוא גיי, ולי היה את אלון שבגד בי עם אחת החיילות שלו בבסיס. לתפוס אותו על חם לאחר שחתכתי מוקדם יותר לדירה שלנו, מזיין אותה מכל הלב, לופת אותה בחזה, והיא גונחת, ואני לא רוצה לראות את זה, לא רוצה לשמוע מזה לעולם, וחושך נהיה לי בעיניים, בבת אחת הריסים הופכים לתריסים שלא כדאי לפתוח, וקנה הנשימה נצרב בכדור אש קפוא בצבע סגול, ואני עומדת להתמוטט, ואפילו לא יכולה לתמלל את התחושה הזו לעצמי, ורק המעיים עולים למעלה, ובא לי להקיא, אני פשוט רוצה להקיא את הבנאדם הזה. והבחורה שלו מוציאה אותו עכשיו החוצה מתוכה, ומתעטפת בשמיכה שלנו, במיטה הזוגית שלנו, על המצעים שאני סידרתי במו ידיי כי העצלן הזה לא מסוגל לעשות כלום בבית! והוא אפילו לא טורח להתאבל על מה שקורה, לבכות שהוא אידיוט. הוא נשאר חסר מילים. הוא מגמגם, חיוור כמו הבית הלבן, שום משפט חכם אין לו להגיד חוץ מלכחכך בגרון: ״עדן! תקשיבי...״ אבל ממש לא בא לי להקשיב. היה בא לי לירוק לו בפרצוף, לעשות את הדבר הכי דוחה שיש, אבל עצרתי את עצמי כי לי לפחות יש כבוד. הוא הגעיל אותי כל כך, שגם אלף מקלחות ואלף סבונים להסרת הלכלוך הזה שנקרא אלון לא יצליחו באמת להסיר אותו מהגוף שלי. אני לפעמים מריחה אותו עדיין על הגוף שלי, ואם משהו רק מזכיר לי אותו אני חוטפת פריחה. ממש. העור מגיב לפקודה מהראש: זה אותו הבושם של אלון, זו אותה דיקציה בעייתית, זו אותה צורה של ציפורניים ברגליים, אלה אותן שיניים קדמיות עקומות.
ברחתי משם. ירדתי שתי קומות במהירות שיא, בזמן שהבטן שלי ריקה מתחושה, כאילו בלעתי בלון הליום שדוחק לי עכשיו הצדה את כל האיברים, וקנה הנשימה חסום, ואני לא יכולה לנשום, עד היום אני נתקפת בתחושה הזו, בחוסר אונים הזה, מהול בהשפלה נוראית.
עוד לא פגשתי גבר אחד נורמאלי בחיים. אני בספק אם יש גבר אחד שהוא גם נאמן, גם עדין, גם מכבד, גם שרמנטי – כי מגיע לי גבר שרמנטי, גם יודע לתת אהבה, גם יודע לקבל. ועד שלא אמצא אחד כזה, אני עם מוניקה ומוניקה איתי. וממש לא רע לנו ביחד.
