שמי יונתן רון, יליד 77׳, נשוי לאנה ואבא לנֹגה, מעצב גרפי ובוגר תואר ראשון בתקשורת במכללת ״ספיר״. סיימתי לכתוב את הספר ״לא אותו בנאדם״, סיפור על זוגיות לצד פוסט טראומה. שלוש וחצי שנים שקדתי על המלאכה, והנה, כאן כבר הגיע המוצר הסופי, מוגש אל הקוראים :)

​

את שירותי הצבאי התחלתי בהדחה מממר״ם וסיימתי בחטיבת חברון. השירות המאתגר היווה עבורי כר פורה לעסוק בהווי הצבאי ובהלומי הקרב. במבט לאחור, זו ללא ספק התקופה המשמעותית בחיי, שהובילה אותי להבין את השליחות שלי ככותב. כולי תקווה שבזכות הספר וגיבוריו תעלה המודעות לפוסט טראומה, ולא נשמע יותר על חיילים שנפצעו בנפשם בעת שיצאו להגן על המולדת, אבל עם תום רעם התותחים, הם נותרו שקופים.

​

כחלק מתהליך הכתיבה פגשתי הלומי קרב, דיברתי עם מטפלים בפוסט טראומטיים, קראתי ספרים בנושא, והרגשתי שזה כבר חלק ממני. גיליתי מדינה שחיה בפוסט טראומה, כאשר עם הנחת הנשק לאחר סבב לחימה, לא תמיד אצל לוחמיה באמת תמה המלחמה. ולא תמיד נמצא מזור לכאב, לחורבות ולהרג. 

 

לא מעט פעמים מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים רק מלשמוע סיפורים של הלומי קרב שנשלחו למלחמה, איבדו את נפשם, אבל המדינה לא ידעה להוקיר להם תודה, ובמקרים רבים אף להאשים אותם בהתחזות. זה חרה לי עד כאב. ואז הגיע גם הסיפור של איציק סעידיאן שהעלה את עצמו באש בפתח המבנה של אגף השיקום - ופה כבר ידעתי שאני נלחם למען החברים שלנו שמגנים על המולדת שלנו. שאני כותב את הספר הכי מהמם בעולם כדי להציף את הנושא ולהביא אותו ככל הניתן אל מודעות הציבור. כדי שללוחמים יהיו חיים טובים יותר. כדי שאנחנו כחברה נהיה הוגנים יותר מוסרית. 

​

חשוב לכם להוקיר תודה ללוחמים האמיצים שלנו?

חשוב לכם לדעת עוד על הלומי הקרב והקשיים היומיומיים שמלווים אותם למן הרגע בו התחילה המלחמה האמיתית שלהם - אל שגרת החיים שהייתה וכבר אינה עוד? אל בת הזוג שפתאום פוגשת באדם אחר לגמרי ממי שהכירה? אדם שראה את המוות בעיניים, ועכשיו צריך לשוב אל מקום העבודה, עם בירוקרטיה, לקוחות מעצבנים או עובדים אחרים שמתלוננים על דברים כל כך שוליים, לעומתך, שהחבר הכי טוב שלך מת לך בין הידיים? או אולי פשוט לשוב אל אהבת חייך והתינוק שלכם, להיות שם אב רגוע ומכיל - אבל כמה המשימה הזו פתאום קשה, לראות איך בידיך אתה מחזיק יצור חי ומתוק שאתב בעצמך יצרת, כאשר בלב מתנגנות לך רק מנגינות של מוות?  

עוד ועוד אנחנו מגלים על עצמנו כמדינה פוסט טראומטית בשנים האחרונות, ובכל זאת, על הפן הזוגי והחיים שבמקביל לכל הפלאשבקים ניסיתי להתעכב קצת, לספר עוד כמה סיפורים שלא תמיד מדברים עליהם. כולי תקווה שאם רכשתם את הספר, לא רק תהנו ממנו, אלא גם תקבלו פרספקטיבה נוספת על חייהם של הלומי הקרב.