שמי יונתן רון, סופר בהתהוות. נולדתי בשנת 77׳, בירושלים. היה זה עידן תמים יותר, של ילדים שהולכים לבד לבית הספר, משחקים מחבואים בערבים ועם טלוויזיה של ערוץ אחד בלבד.

 

תמיד אהבתי לכתוב אבל כמעט ולא נתתי לזה מקום כילד. התמקדתי בעיקר בציורי קומיקס ואנימציות. אחרי הצבא למדתי תואר בתקשורת. הייתי מכין סיכומים לפני בחינה גם (ובעיקר) לשיעורים שלא הייתי נוכח בהם. נהניתי מזה דווקא. וגם  מהגשת עבודות. מרחתי כל-כך יפה, עד שבמקום כלשהו כנראה הבנתי שעליי לעשות עם זה משהו. כעבור זמן לא רב מצאתי את עצמי כותב סיפורים קצרים.

 

בהתחלה כתבתי גרוע. אבל ממש. יותר גרוע מרוב האנשים הכותבים שנתקלתי בהם בחיי. אבל תשוקה הייתה מן הרגע הראשון. ב-2009 שלחתי להוצאות לאור את הספר הראשון שכתבתי, ״אחמדינג׳אד צדק״, ספר המספר על ארבע דמויות בגלות המודרנית של מדינת ישראל. הספר היה מלא באנקדוטות, אך נטול כל עלילה וגיבורים סוחפים. התוצאה הייתה בהתאם: חמישה עותקים נשלחו אליי בחזרה כאשר נדמה שהלקטורים שקיבלו אותו לא טרחו לעבור את עמוד 17. 

 

ב-2014 חלה התקדמות יפה כאשר סיימתי את ״לייט בלומר״, סיפורו של אודי שפירא, רווק תל אביבי בן 35, שקוע בעולם הדייטינג ומייחל לבת זוג יפה וחתיכה. בתוך ריק קיומי ואובססיה למראה חיצוני, נרקמות ונפרמות להן מערכות יחסים שלו עם שתי נשים.

 

הספר הוא הברקה מעניינת. תוסס, חשוף, מצחיק נורא, אך גם שקוע ברדידותו של הגיבור. אם הייתי נעזר בעורכ.ת תוכן, ייתכן מאוד שהספר היה יוצא לאור. (כן, מסר לאומה: לעולם אל תחסכו בעורך תוכן! זה הכרחי!)

 

לא התייאשתי, למרות שהתאכזבתי, וכעבור שנה וחצי סיימתי ספר נוסף בשם ״השגרה״. זהו סיפורו של אסף זילברמן, חייל שהשתגע בצבא, פוּנה למחלקה סגורה ודווקא שם מצא אהבה. אלא שמושא האהבה שלו, צעירה דיכאונית בשם יסמין, שקועה עמוק בתוך עולם מדוכדך, ואינה באמת רואה כמה אסף מנסה להיות טוב אליה.

 

הספר גם כן לא יצא לאור, שוב: הייתה חסרה עבודת עריכה, ובנוסף-כתיבה ממוקדת יותר.

 

בימים אלו אני כותב כמעט מדי יום, ועומד לסיים לכתוב את הספר הרביעי - על הלום קרב: ״לא אותו בנאדם״ כולי תקווה שהוא כן יזכה להצלחה, הפעם בהוצאה עצמית ולא דרך ההוצאות לאור.