כל המשחק נגד בית״ר עין חרוד ישבתי על הספסל וצפיתי בחברים חוטפים על הראש. ברקע אבא לא הפסיק לקלל מהיציע את האעלק מאמן גרמני החדש של הקבוצה, צעק לו באותה הגרמנית של שניהם קללות ומילים שנשמעו כמו מהבקע של הסרעפת שיהלום כמוני צריך לשחק מאתיים דקות, לא תשעים ובטח שלא להיקרא לדגל רק לעשר הדקות אחרונות. אימא הייתה ליד אבא, ניסתה להרגיע, אבל כשגם חופית הצטרפה לקללות – באנגלית – וקראה למאמן חתיכת אימפוטנט שיש לו משחק גביע באמצע השבוע נגד פאקינג אימפריה בשם מכבי תל אביב ושהוא לא יכול ככה לספסל את העתיד של הקבוצה, הרוחות התלהטו והוא פנה אליי להגיד להם שיסתמו את הפה.
״די, אבא, די חיים של אבא, מתוקה שלי, תרגיעו. נו, הוא אידיוט מה לעשות?״ הסתובבתי לעבר שניהם כשרק גדר מתכת ואיש אבטחה של האצטדיון מפרידים בינינו, אבל הסתבר שהאידיוט שמע כי אידיוט זו מילה בינלאומית.
״אתה גמרת אצלי את הקריירה!״ הוא האדים כל כך מזעם שתהיתי אולי הוא בעצם קומקום חשמלי של בוֹש שמסוגל להגיע לנקודת רתיחה של מאתיים מעלות. ״ניסנוב!״ הוא קרא ליניב, החלוץ הכי פדלאה בכל כדור הארץ. ״קדימה!״ אמר והצביע על המגרש. הוא יעלה לחצי שעה האחרונה על הדשא. ואני? אולי בחלום אראה הרכב.
לוח התוצאות בסיום הראה תמונה עגומה: עין חרוד 6 – שמשון דגניה 0.
כל הדרך מעין חרוד לקיבוץ בטיולית של שוורצמן, הפרצוף של כולנו הראה ט״ז בתמוז, שזו בדיחה שלי ושל חופית כדי להגיד על בנאדם שמשחק אותה צם ומתאבל ובעצם דופק שווארמות בסתר וצופה באח הגדול והמרוץ למיליון. שמעתי לא מעט חבר׳ה מלחששים שעם שייע היה לנו טוב יותר, ואם להנהלה יש שכל, כדאי שיחזירו אותו ויפה שעת אחת קודם. ״בקצב הזה לא נראה ליגה ב׳ בחיים!״ יוני עמרני, הרכש הנוצץ ממרמורק לחש לי מהמושב שלפניי, ואני סתמתי את הפה כי ידעתי שהגרמני שומע הכול. גם אם נרכל עליו בקווקזית הוא יידע.
באימון הבוקר שלפני המשחק היוקרתי, התמסרתי עם אלירן טננבוים שעלה אלינו מהנוער רק לפני חודש וכבר מדברים עליו כעל הבטחה גדולה. בעודנו מתמסרים עם הראש, העפתי מבט הצדה וראיתי איך הגרמני מתקרב. ״אתה – !״ הוא קרא לי. ״בוא אליי למשרד.״
מי שרק היה צופה במה שנהיה מהמשרד של שייע, היה בוודאי חושב שז׳וז׳ה מוריניו חתם בקבוצה. גביעי אליפות ליגה א׳ בגרמניה, צעיף של הרטה אופנהיים, קבוצה עליה לא שמעתי בחיים, תעודת הוקרה מההתאחדות הגרמנית על תרומתו לטיפוח נבחרת הנערים במחוז של האופנהיים הזאתי. ולצד כל אלה – מלא לוחות עם סטטיסטיקות שלנו השחקנים, כולל לו״ז שבועי וכתבות על תזונה וספורט בגרמנית. פשוט בדיחה.
״אני רוצה אותך בחוד לבד ביום שלישי,״ הוא פתח את דבריו מבלי לשוות לקולו שום תיאטרליות דווקא. הוא בכלל לא התעסק במי קילל ומה אמר. נטו ניצחון ולא משנה באיזו דרך. מי שהמציא את הפתגם ״כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת,״ ידע טוב מאוד על מה הוא מדבר.
״ומה עם ניסנוב וחיימוביץ׳?״
״ניסנוב וחיימוביץ׳ יכולים למצוץ לי!״ הוא היה נשמע נחרץ. באתי לפלוט צחקוק, אבל זה היה נשמע לי לא מקצועני אפילו יותר מאשר לקרוא לשחקנים למצוץ למאמן.
״אתה חושב שיש לנו סיכוי? לא, באמת, אני רצי... – ״
לא הספקתי להשלים משפט, והוא מיד תלש מהקיר מלוח שנה בגרמנית את חודש אוקטובר בו הופיעו 11 שחקנים מגודלי שיער מחויכים למצלמה, ואמר: ״אלה שחקני הנוער של לוקסמבורג ב-1984. אני הייתי עוזר המאמן כשזכינו בגביע נגד ספרד הגדולה. תספר לי אתה ביום רביעי אם יש לנו או אין לנו סיכוי. ואם אתה לא רוצה שאתחרט לגבייך – כדאי שתסתום ת׳פה ותתחיל לעבוד. הדיבורים סביב המעבר שלך למכבי טבריה לא עושים לך טוב. כדורגלן צריך להתמקד בכדורגל. לא בבחורות. יאללה – טוס בחזרה למגרש. תצדיק את הקרדיט שאני נותן לך.״
ביום שלישי בשמונה בערב התכנסנו בחדר ההלבשה של בלומפילד. האווירה הייתה קסומה, עשרת אלפים צהובים אפילו לא ספרו אותנו בשביל לקלל, ורק עשרות בודדים בוורוד כתום של הקבוצה עודדו אותנו. עם שייע בוודאי היינו מדברים על הג׳קוזי מאחורי תאי ההלבשה או על הבילוי שמחכה לנו אחרי המשחק באחד מהמועדונים ב״נמל״, אבל עם הגרמני אף אחד לא העז לפצות הגה. רק אז הוא גם הסכים לראשונה שנקרא לו וולפגנג, אפילו שציין שזה לא באמת השם שלו. ועדיין, אף אחד גם לא העז לשאול איך קוראים לו. ״בשנת 1984 זכיתי עם לוקסמבורג הקטנה באליפות העולם לנוער,״ הוא פתח את דבריו כפי שכבר חלק בפניי, אבל לי זה לא הפריע. התחלתי להעריץ אותו. ועם כל האווירה הזו של ספסלים צהובים-כחולים מעץ לא מתפרק, קירות קרמיקה חדשים בצבע קרם וכחול, ותמונות של אלילי ילדות כמו אבי נמני ואיציק זוהר, נותרנו שמוטי לסת, מהופנטים. ידעתי אז – זו הרבצת ציונות אמיתית. זה מאמן עם קבלות ביד! ככה מאמן מקצועני מכין את השחקנים שלו להפתעה הכי גדולה בתולדות הכדורגל הישראלי. ״ולא, אני לא אספר לכם שאנחנו יכולים בזכות הכישרון לנצח אותם. ואפילו לא בזכות רוח הלחימה,״ הוא אמר והפתיע את כולנו.
״הנחתי תפילין בבוקר!״ וענונו שתמיד היה חצוף, התפרץ לו לאמצע הדברים, אבל וולפגנג לא התייחס. ״אנחנו ננצח בזכות משחק מלוכלך. ואז התחיל למנות את ההרכב הפותח, בו לא היה שחקן יצירתי אחד, נהפוך הוא. הוא דאג לבחור את הפלאחים הכי גדולים שלנו, עטורי שרירי תאומים וקרסוליים מפלטינה, נטולי כל כישרון. רק אני בחוד היוויתי ההוכחה שהוא מתכוון בכל זאת גם לנצח. ״אני רוצה אתכם בפוקוס. אני מעדיף, אם לא הבנתם, חמישה אדומים שלנו ועשר פציעות שלהם. תחשבו על החַברה כל פעם שאם עושים גליץ׳. תחשבו על אבא, אימא, מצדי גם עליי. אבל אנחנו הולכים לנצח. צאו לדרך.״
הבטתי בהרשקו, בצ׳רנוחה, בפרסלני, בבאטונג המטפל הסיעודי הניגרי של גברת לוי, שבעצמו אמר שכדורגל עבורו זו רק סיבה לנקות ת׳ראש, הבטתי בכולם, חבורה של כסאחיסטים שהקשר בינם לבין כדורגל מקרי בהחלט, וידעתי – אנחנו חוזרים עם ניצחון.
עשרת אלפי אוהדים בצהוב נקבו בשמי – אלוהים יודע מאיפה הם ידעו בכלל מי אני – ציינו את מקצועה הקדום של אימי, יציע אחד צועק ״דגניה!״ ויציע ממול משיב לו: ״על הזין!״ וכל זה התחיל לחדד לי את יצר הנקמה. אבל כאשר החלו קריאות נאצה לעבר חופית שישבה כהרגלה מאחורי הספסל שלנו, ונראתה לי כזו מסכנה וגלמודה מול כל ההמון המטורף שלהם, ידעתי: היום נעשה היסטוריה.
