ל חייו דבל׳ה כץ עבד כנהג אוטובוס באגד. איך שהשתחרר מהצבא משירות ביחידה סתמית של חיל הנדסה בתור נהג דחפור, דוד שלו, אשר קלמן, המליץ עליו אצל אחד המנהלים בירושלים, ואחרי ריאיון בן חמש דקות, בו נשאל מה הוא מעדיף: עירוני או בין-עירוני, ואחרי שענה לא באמת משנה לי, שובץ דבל׳ה כנהג בקו 15 המוביל מקטמון הישנה אל מאה שערים.
אחרי שאיזו אישה מטורללת האשימה אותו בהטרדה מינית בנסיעה של לקראת חצות, הוא עבר לקו 405 המוביל לתל אביב, ואחרי שבביתו שלו אשתו והוא עמדו בפני גירושין קשים, הוא ביקש להתנתק ולעבור לקו עם אילת, שם בילה את שארית ימיו כנהג אוטובוס בישראל.
סך הכול דבל׳ה שירת את אגד נאמנה 42 שנה, ובטקס הפרידה ממנו נכחו אפילו שר התחבורה דאז, שלחץ את ידו והגיש לו פסלון הוקרה של גלגל על תרומתו לתחבורה הציבורית בישראל.
את הנסיעה מהתחנה המרכזית בעיר ועד לביתו דבל׳ה ביצע עם קו 24 אל דירת שני החדרים שלו בשכונת פת בעיר, וכל הדרך צחק עם הנהג, חבר שלו, על החיים היפים שמצפים לו ב״אזרחות״ עם פרישתו לפנסיה.
אלא שאחרי נסיעה חסרת ערך לטיול מאורגן ללונדון ופריז, עם תקוות שווא להכיר בת זוג חדשה לחיים, דבל׳ה חזר אל ארבע אמות ביתו ולא ידע מה לעשות. טלוויזיה – כמה כבר אפשר? עיתונים – הכול חוזר על עצמו; תשבצים – ממילא הכול פתור מאחורה – מהר מאוד גילה שהחיים זה לא פיקניק, ונעצב לגלות שלא למד דבר בחייו חוץ מנהיגה על אוטובוסים ודחפורים.
>>
לדבל׳ה הייתה בת, קראו לה אביטל, והחלום שלה היה להיות סופרת. לאיש לא היה שמץ של מושג מאין לאביטל צץ החלום להוציא לאור ספר, ועוד יותר לא היה מושג מאין הכישרון. לא שהיא הייתה באמת מוכשרת כל כך, ולא שקראה כל כך הרבה, למעשה – נהגה לכתוב הרבה יותר מאשר טרחה לקרוא, אבל היה לה חלום, והיא לא התכוונה לוותר עליו.
אחד התחביבים הגדולים של אביטל היה לקנות ספרים. היא הבטיחה לעצמה בלב שלם שיום אחד, אחרי שתוציא לאור ספר, היא תקרא את כל הספרים שיש לה בבית. אלא שבמהלך חמש השנים בהם היא שוקדת וחולמת, הספיקה לגדל בביתה שלושה ארונות איקאה מלאים בספרים.
״מה תעשי עם כל אלה? עוד ארון, ועוד ארון – לפחות תקראי אותם ותעבירי הלאה,״ דבל׳ה הציע לה, ואביטל הקשיבה. היא הציבה לעצמה כלל: כל ספר שלא נגעתי בו חמש שנים – ילך למחסן של אבא בסלון דירתו הצנועה. ודבל׳ה הסכים, כי חשב שבאמת לאביטל, סטודנטית נצחית בת 32 לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מגיע שלא כל החדר שלה בדירת שתי שותפות יהיה מלא בארונות ספרים.
״קראתי אתמול עשרה עמודים מאחד הספרים שלך,״ דבל׳ה אמר לאביטל כשנשאל מה עשה היום. ואביטל התפלאה: ״וואו, אבא! זה נפלא!״ קראה, ותוך כדי אמירת ה״נפלא״ היא הרגישה עם עצמה נפלא, כי נפלא זו מילה של סופרים.
״זה נקרא ׳מובי דיק׳. על כמה ציידי לווייתנים בספינה אמריקאית.״
״לא, לא מכירה,״ התוודתה אביטל.
״של איזה אחד, הרמן מלוויל,״ דבל׳ה המשיך, אבל משנתה של אביטל הייתה ברורה: ״הכול טוב אבא. אני ממש שמחה שאתה קורא ספרים.״
״את יודעת, כשהייתי ילד הרגשתי שאין לי זמן לזה. אבל עכשיו? אני לא מוצא איך למלא את הזמן, אז מהשעמום אני קורא.״
״נו, טוב מאוד. הבאתי לך גם ספר, חוכמת הבייגלה, חשבתי שתאהב. זו קלאסיקה גדולה. אולי תקרא אותו אחרי הלווייתנים?״
״ומה עם הספר שלך? יוצא לך לקרוא בכלל בכל לוח הזמנים העמוס שלך?״
״איפה, אבא? גפרור אני לא מצליחה להשחיל. וכל דקה פנויה אני מנצלת לכתיבה.״
״החלום שלי זה לקרוא את הספר שאת כותבת,״ דבל׳ה אמר, ובאלו המילים פחות או יותר הסתיימה שיחתם.
>>
אחרי שסיים את כל ספריו של דוסטוייבסקי, דבל׳ה שקל להתחרות ב׳מקבילית המוחות - עידן המילניום׳ בטלוויזיה. הוא חשב שאם יזכה, יהיה זה ההישג הכי גדול בחייו. הוא היה מרחק נגיעה מגמיעת כל הספרים של בתו, ומבלי ששם לב גם שפתו השגורה בפיו קיבלה נופך מחודש. במקום לשאול: ״את מוכנה לעשות כך וכך?״ עבר לשאול: ״תואילי בטוב לבך אולי לעשות כך וכך?״ או כשרצה להביע סירוב, כבר לא אמר ״די, נמאס לי,״ כי אם ״זה די והותר! אינני יכול!״
אביטל צחקה שמזל שהוא כבר לא נהג אוטובוס כי החברים היו חושבים שהוא עוף מוזר, אבל דבל׳ה שתק, כי הוא נעצב שאם היה קורא כל כך הרבה ספרים בילדותו בוודאי לא היה נהג אוטובוס, אלא לפחות ספרן בספרייה, או סטודנט כלשהו למדעי הרוח, כמו בתו הסופרת לעתיד.
חודשיים אחרי שנרשם, קיבל הודעה בשיחת הטלפון מיצחק שמעוני, מנחה התוכנית, בכבודו ובעצמו: ״אדוני, קיבלנו את פנייתך, ונשמח להעניק לך מקום בתחרות שתתקיים בעוד שבועיים.״
דבל׳ה היה נרגש עד כלות. כל יום בשבוע הזה רק קרא עוד ועוד דוסטוייבסקי, גמע את כל הספרים, חקר ושינן את כל השמות, האירועים, התאריכים והשתלשלות העניינים. ואחרי שעשן יצא לו מהנחיריים, קפץ לקניון לקנות לעצמו חליפה וכובע קסקט.
ערב התוכנית הגיע, ודבל׳ה נסע ביחד עם אביטל לתחרות. לפניו התחרה אדם מלומד שטען שהוא פנסיונר של הטכניון, וכי בחייו היה מהנדס חשמל. ״ועל מה תרצה להתחרות?״ שאל יצחק שמעוני הנכבד, והאיש השיב ״סרטי בורקס״. צחקוק נשמע בקהל, אבל יצחק שמעוני בסבר פנים רציניות התחיל לירות שאלות ״מי הפסיד בארוחת הביצים של ארליך?״ ״איך קראו לאהובתו של צ׳רלי?״ ״מי שיחק את דוד סלבדור?״ ודבל׳ה, קורא בסתר קטע קטן שלא היה בטוח לגביו ב״חטא ועונשו״, נשבע שהוא ינצח, למרות שלאיש הנכבד היו רק שתי פסילות.
הגיע תורו של דבל׳ה לעלות אל כיסא המתחרים. מולו ישב יצחק שמעוני, לו סיפר שהיה נהג באגד כל השנים, והוא מעוניין להתחרות בנושא ספרותי: ״דוסטוייבסקי״. בשצף קצף התחילו לצוץ שאלות ״מי המרוויח הגדול ביצירה ׳התנין׳?״ ״איך קראו למשרתו של גוליאדקין ב׳כפיל׳?״ ״באיזו שנה יצא הספר ׳החטא עונשו׳?״ ודבל׳ה ללא כל הפרעה החל להפציץ תשובות. אלא שמבין ערימות כרטיסי השאלות שהתחלפו אלה באלה, דבל׳ה בכל זאת טעה בשלוש, וכך מצא את עצמו מודח מהתוכנית.
>>
להשקת הספר של אביטל ״חלומות באספמיה״ הגיעו כמעט מאתיים איש, רובם ככולם אנשים אותם גייסה באמצעות פרויקט מימון המונים מוצלח במיוחד. הציניקנים טענו שאילולא הייתה אישה כה נאה, גבוהה, מטופחת, ואף עם חזה סיליקון משובח – לא היו מגיעים גם עשרה אנשים, ואילולא דחפה את הספר לגרון של אנשים על ידי רביצה חסרת תקדים מול הרשתות החברתיות, הפרויקט לא היה מגייס אפילו חמש מאות שקלים. אביטל ידעה שיש כאלה קולות הנשמעים נגדה, אך היא סירבה להתייחס אליהם בטענה שהם מקנאים. דבל׳ה היה שם, ולקח עמו עותק עם הקדשה לקרוא וליהנות.
דעתו הייתה שהספר רדוד, עם כל הצער שבדבר. הגיבורה לא באמת נמתחת מול דמויות משנה המפרות את השקט שבסביבתה, הקונפליקט של הגיבורה מותר איפשהו באמצע, ומכיוון שכך, נדמה כי הספר מסתיים הרבה קודם, וכמובן, גם השפה אינה מרקיעה שחקים במיוחד, אף שהודה בלב שזו השפה של הצעירים בימינו, ועובדה – הספר מוכֵר.
אלא שכשנשאל על ידי בתו איך הספר, דבל׳ה שיקר ואמר שהוא נפלא. ואם לא די בכך, פירט שהקונפליקט של הגיבורה, שנלחמת בחלומות שצצים לה בלילות כי כולם מתגשמים הלכה למעשה ביום למחרת – זהו קונפליקט נהדר, על אף שדעתו הייתה שזה חרטוט אחד גדול. ״אני כל כך שמחה!״ אביטל אמרה, ודבל׳ה הרגיש טוב עם עצמו, שנולדה לו בת כזו מוצלחת, סופרת חדשה ומבטיחה בעולם הספרות בישראל.
